רילוקיישן / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
כל מי ששהה ברשתות החברתיות בשבועות האחרונים לא יכול היה לפספס את זה. עשרות אם לא מאות אלפי ישראלים שינו את תמונתם והוסיפו לה כיתובים כדוגמת "לך", "לכו אתם", "יאללה הלכנו" ועוד. חלקם התייחסו לרה"מ בנימין נתניהו, חלקם התייחסו לאנשי הצד השמאלי של המפה, חלקם התייחסו לכל אדם אחר שאינו מסכים עם דעתם וחלק תפסו על זה טרמפ היתולי. משבר הקורונה, והמשבר הפוליטי שהחל עוד לפני הקורונה, מחלקים את מדינת ישראל למגזרים וקורע את המדינה לגזרים.
השיח המגזרי בישראל היה קיים מאז קום המדינה כשהמגזרים שעל הפרק השתנו והתחדדו מעת לעת וממשבר למשבר אבל נראה שכעת אנחנו עומדים בעת חלוקה ומחלוקת מגזרית שעשויה לאיים על הקיום של המדינה כמו שאנחנו מכירים אותה. האיום על המדינה שלנו נובע מאובדן, ולאו דווקא אובדן של חומר או ערכים מדובר באובדן של זהות. האם אנחנו קודם כל ישראלים או יהודים? ומה זה אומר? האם השיוך הפוליטי רלוונטי לזהות שלנו? ואם כן, מה זה אומר עלינו? האם השיוך החברתי שלי יכול להתקיים עם השיוך הדתי שלי? האם אני יכול, או בכלל רוצה, לקבל מישהו שהוא לא בדיוק באותן הקבוצות אליהן אני משתייך?
רבות דובר על כך שהקורונה פורמת את הקשרים העדינים שקושרים אותנו יחד. היא מנתקת אותנו אחד מהשני ולא רק בבדידות פיזית. היא גורמת לנו לכעוס ולרטון, לבדוק את "הדשא של השכן" ולהאמין ששלו ירוק יותר ולו מותר הכול ולי אסור. אך חמור מכך. היא גורמת לכך שהדור הצעיר לא מעוניין לחיות כאן יותר. והיום, יותר מבעבר, יש לו הזדמנויות בכל העולם.
בתפקידי ובפועלי אני מייעץ ומסייע לישראלים רבים בכל הקשור לפורטוגל ופועל כדי לבנות את הגשר בין התרבויות. אני רואה כיצד יותר ויותר ישראלים, צעירים ברובם יש לומר, מבקשים לעשות רילוקיישן או לכל הפחות לבחון את הנושא. לפתוח שם חיים חדשים. לעזוב את ישראל ו"הבלאגן" כהגדרתם, למשהו אחר. להחליף את הקיים בחדש משל היה זוג נעליים חדשים ונוצצים.
רבים מהם אינם מעוניינים לבנות גשר בין העולמות אלא להחליף את העולמות, לשרוף את הגשר ולא להסתכל לאחור, הם לא עושים זאת כי הם שונאים את המדינה הם עושים זאת כי הם כבר לא מבינים מה מגדיר אותם - מי הם בתוך כל הקלחת הזו שנקראת ישראל - המוצא? העמדה הפוליטית? רמת המסורתיות שלהם או הדת? לכל אחד בישראל יש הגדרות חשיבות שונות ובמקום שנניח לכל זה בצד, אנחנו מעצימים את חשיבותם. יותר מדי. אל תטעו, אותם יורדים עושים זאת בכאב. הם אומרים לעצמם שזה לתקופה קצרה, עניין של שנתיים - שלוש והם חוזרים. אך אחרי שנתיים כבר לא כל כך פשוט לחזור.
כשנגמור עם הקורונה נצטרך להמשיך ולחיות כאן כולנו יחד. אך אחרי שחילקנו את עצמנו נהיה חייבים למצוא דברים שיאחדו אותנו ולא, נמצא את מיטב בנינו ומוחות העתיד שלנו מסייעים למדינות אחרות מחליפים זהויות ומתנכרים לזהות ממנה באו. רילוקיישן זה דבר מבורך. גילוי של מדינות חדשות זה דבר מבורך. הרפתקה מרגשת שבה יש הזדמנות ליצור ולבנות דברים חדשים. אבל אין צורך לשרוף את הגשר ממנו באנו הקשר בינינו לבין ישראל תמיד יהיה קיים. הזהות שלנו תמיד הייתה נושא מורכב אבל איכשהו מצאנו את הדברים המאחדים בינינו ולא המפלגים - אם לא נשנה את הפוקוס שלנו ונחפש את אותם דברים המאחדים, מדורות הזהות יתחילו להתלקח מסביב לעולם ונאבד רבים מאחינו ואחיותינו שם מעבר לים.
הכותב הוא יו"ר "מעבר לקשת" בפורטוגל - הפועלת לחזק את הזיקה היהודית והישראלית של הקהילות היהודיות בחו"ל