סניף של אורבניקה במרכז הקניות ביג פאשן אשדוד / צילום: Amir Cohen, רויטרס
לפני כחודשיים, זכו סטטיק, בן-אל תבורי ואנה זק לביקורת ציבורית אודות הסינגל המשותף שלהם, שעוסק במיניות של צעירים, כשברקע רצו עדיין הפרסומים אודות פרשת האונס באילת. בשבוע שעבר השלושה שוב עוררו סערה ציבורית קטנה בעקבות השתתפותם בפרסומת של חברת האופנה הישראלית אורבניקה (Urbanica).
אחת מהביקורת הבולטות נגד הפרסומת היא הרפרנסים להתנהגות מינית בקרב המככבים בה, כמו למשל אקט ההתפשטות כביכול של אנה זק או על הרגע שבו בקבוק שמפניה משפריץ מכיוון אזור חלציו של תבורי. בעוד שהדיון באם הדימוי הספציפי הזה חוצה את גבול הטעם הטוב הוא לגיטימי, דווקא הקריאה להוקיע דימויים כאלו ואחרים של מיניות מהמדיה מסוכנת הרבה יותר מהדימויים עצמם.
יש קלישאה שאומרת שבזמן שאדם מפנה אצבע מאשימה כלפי מישהו, הוא מפנה שלושה אצבעות כלפי עצמו. כמה קל לנו, כחברה, להפנות אצבע מאשימה כלפי אורבניקה והפרזנטורים שלה, במקום להבין שהם בסך הכל משחקים את המשחק שאנחנו כחברה מכתיבים להם. כשלעשות כסף היא המטרה היחידה בכללי המשחק של החברה הקפיטליסטית, האם אנחנו באמת יכולים לבוא אליהם בטענות?
למשטר מיניות זה לא פמיניסטי
אני יודעת שהאמירה הבאה שלי קרוב לוודאי תכעיס מאוד כמה מחברותיי הפמיניסטיות, אבל הדבר חייב להיאמר: למשטר את המיניות של צעירים בכלל, ונשים בפרט, הוא אקט שבעיניי אינו פמיניסטי. להגיד לנשים צעירות שעברו את גיל 18 (שהוא הגיל בו הן כבר יכולות בישראל לנהוג, לצרוך אלכוהול ולהחזיק נשק) שאסור להן להפגין מיניות באופן פומבי, שולל מהן את זכותן על גופן ומיניותן.
לבחירה להדיר סקס מהשיח הציבורי ולהשאירו כמשהו שמתקיים במחשכים, יש למרבה הצער השלכות. נכון, זה לא נעים לחשוב על הילדים שלנו מקיימים יחסי מין, ולכן קל לנו להסתכל לצד השני ולהתייחס למיניות צעירים כטאבו. אבל כאשר אנחנו זועקים להדיר דימויים מיניים מהמסכים, בוטים עד כמה שיהיו, אנחנו למעשה משרישים את התפיסה המסורתית שלהיות מיני זה לא בסדר, והתנהגות מינית מתאימה רק לסיטואציות מסוימות שקורות מאחורי דלתיים סגורות.
בואו נפסיק להיתמם. לפי מחקר שהתקיים בשנת 2015 בישראל בנוגע למיניות של נערים ונערות , נמצא כי לפחות 60% מהם מקיימים יחסי מין הכוללים חדירה לפני גיל 18. אילו המחקר היה מתקיים כיום, סביר להניח שהתוצאות לא היו שונות בהרבה.
לאור הנתונים האלה, לא ברור למה הכעס שלנו מופנה דווקא לחברת אופנה מהירה שמציגה בפרסומת שלה התנהגות נורמטיבית של צעירים בני 19 ומעלה. גם ההאשמות של חיפצון הגוף הנשי הן קצת תמוהות, כשלוקחים בחשבון שאנה זק בוחרת לחשוף את גופה בתמונות וסרטונים גם מבלי שתקבל צ'ק שמן בסוף היום. האם זה כל כך אבסורד שצעירה בגילה תרצה להשוויץ וליהנות מהגוף שלה? למה שלזק יהיה אסור לעשות את מה שמיליוני נשים עושות ברשתות החברתיות מאז שנוסדו?
להפנות את הכעס למקום הנכון
המערכת האתית-חברתית שלנו מאפשרת לבקר בצורה פומבית חברות אופנה על כך שהן מעודדות אקטים מיניים שאליהם נחשפים צעירים מכל הגילאים. עם זאת, בזמן שאנחנו מרשים לעצמנו להעלות ביקורת שכזו, אנחנו כלל לא מבקרים את אותן חברות על דברים גרועים בהרבה, כמו למשל המשמעות של מכירת שני סריגים ב-100 שקל.
לפי המתמטיקה הבסיסית עליה מתבססת כל חברה מתעשיית האופנה הקפיטליסטית, על מנת לעשות רווח על מכירה של שני סריגים ב-100 שקל, צריך להביא לכך שעלות הייצור עבור כל סריג תעמוד על כ-20 שקל. בתוך תהליך הזה נכנסות עלויות של ייצור חומרי הגלם ובדים, עלויות הייצור שכולל צביעה, תפירה והשפרה, ועלויות נוספות כמו אריזות ומע"מ. כדי לאפשר את כל אלו במחיר של 20 שקל לסריג, אנחנו יכולים להסיק שבהכרח כל העובדים שהיו מעורבים בתהליך זכו לתנאי שכר ועבודה רעים, בכל קנה מידה.
בקיצור, רוצים להעמיד את אורבניקה במבחן אידאולוגי של ערכים פמיניסטים וחברתיים? אין בעיה, אבל אין לזה קשר לאנה זק. כשאנחנו קונים שני סריגים ב-100 שקל, אנחנו נותנים לגיטימציה להעסקה נצלנית של נשים במדינות כמו סין, בנגלדש והודו, שעובדות 12 שעות ביום במשך 5-6 ימים בשבוע, ועדיין מרוויחות שכר שלא מספיק לתנאי מחייה בסיסיים. ואגב, סתם כדי לסבר את האוזן - חלק מהנשים הללו בגילן של זק, אם לא צעירות ממנה.
למה קל לנו לכעוס על אורבניקה על כך שמעמידה נשים צעירות בסיטואציות מיניות בפרסומות שלה, אבל אנחנו שותקים כאשר ברור לכולנו שהפרסומת ממומנת על חשבונן של צעירות מהקצה השני של העולם שעובדות מגיל צעיר כדי לעזור להורים בכלכלת הבית? וקל לנו להרים ולהריע לנשים כמו ביונסה או קארדי בי כשהן מחצינות את המיניות שלהן בקליפים ופרסומות, אבל לזק (או עדי ביטי, לצורך העניין) אסור לעשות בדיוק את אותו הדבר? כבכל השאלות הקשות, התשובה היא כמובן מורכבת והדרך למענה מתחילה ככל הנראה בבחינה מחודשת של סדר העדיפויות ואזור הנוחות שלנו כחברה.
הכותבת היא בעלת תואר שני בלימודי מגדר, פעילה סביבתית-חברתית וממובילות מיזמי Ecotone ו"מתלבשות על נובמבר"