נשים מוחות נגד רפורמת הפנסיה בצרפת, בהפגנה בפריז במרץ האחרון / צילום: Reuters, Benjamin Mengelle
בעיית הפנסיה של הנשים בישראל חמורה הרבה יותר מזו של הגברים, ויש לכך מגוון סיבות. קודם כל, גיל פרישה מוקדם ב-5 שנים (62 מול 67), ובעת ובעונה אחת, תוחלת חיים של 4 שנים יותר (84 שנים מול 80) - כלומר, נוצר פער של 9 שנים בין גברים לבין נשים.
נוסף על כך, ריבוי מקצועות שוחקים שבהם מועסקות בעיקר נשים; וכן הפסקות עבודה ארוכות יותר לנשים עקב לידות, למשל, ששיעורן בישראל גבוה מאשר בהרבה מאוד מדינות, וגם הארכת חופשת לידה, ולפעמים הפסקת עבודה, מרצון או מכורח, גם תרבותי, לתקופת זמן ממושכת.
כמו כן, פיטורי נשים מעבודתן נעשית ברוב המקרים עם יד קלה יותר על ההדק מאשר פיטורי גברים, שנתפסים לרוב כמפרנסים העיקריים של המשפחה. תקופת הקורונה מספקת לנו דוגמה טובה לכך.
נשים, הרבה יותר מגברים, עובדות במשרות חלקיות עקב אילוצים שהמציאות הישראלית, שמשקפת תבנית תרבותית מסוימת, מייצרת. נוסיף על כל אלה את העובדה ששכרן הממוצע של הנשים נמוך משכר הגברים (זה נכון כמעט באותה מידה גם לנשים בעלות השכלה אקדמית), גם כשמדובר באותה עבודה, ואת העובדה שנשים עוסקות בעבודות שמשלמות פחות, בממוצע.
במילים אחרות: ככל שעולה רמת ההכנסה בתחום מסוים, כך נמצא בו פחות נשים. בעשירון הראשון בישראל, שיעור הנשים הוא 52%, ואילו בעשירון העשירי, העליון, שיעור הנשים 26% בלבד.
התמונה המתקבלת מבהילה: לאורך עשרות שנות עבודה, הפער בהכנסה המצטברת של נשים מול גברים יכול להגיע לכמה מיליוני שקלים - מה שגוזר רמת פנסיה נמוכה בהרבה שצריכה להינתן במשך הרבה יותר שנים.
המלצות הוועדות נותרו על הנייר
ברוב המדינות המפותחות, גיל הפרישה לנשים ולגברים זהה או דומה מאוד. בישראל, לעומת זאת, הפער של 5 שנים בגיל הפרישה הוא כמעט הכי גדול בקרב מדינות OECD. אז מדוע זה כך בישראל? זהו, שזה לא כל כך פשוט.
הנושא של הארכת גיל הפרישה לנשים בישראל עולה ויורד שוב ושוב מסדר היום הציבורי ב-20 השנים האחרונות, כשהוועדה בראשות פרופ' שושנה נתניהו דנה בו והמליצה כבר בשנת 2000 להאריך את גיל הפרישה של נשים מ-60 ל-67 בתהליך הדרגתי, שיימשך על פני יותר מעשור (עד 2011), ולהעלות את גיל הפרישה של גברים מ-65 ל-67 בתוך פרק זמן של 6 שנים.
ההמלצה של הוועדה לגבי הגברים קוימה. לעומת זאת, ההמלצה לגבי נשים קוימה רק בחלקה הקטן, שכן גיל הפרישה לנשים עלה ל-62 בלבד.
ב-2011, ועדת ניסן המליצה על הארכת גיל הפרישה לנשים ל-64 בשנת 2017, ולאחר מכן, בשנת 2026, לגיל 67. המלצה זו לא יושמה. שתי הוועדות המליצו לא רק על הארכת גיל הפרישה לנשים, אלא גם על האחדת גיל הפרישה לנשים ולגברים.
הנושא חזר בשנים האחרונות לקידמת הבמה עם הצעת חוק של משרד האוצר, וכן הצעה של פרופ' איתן ששינסקי ורחל זקן למתווה של פתרון. נערכו אין סוף דיונים בכנסת ובוועדותיה, ותוצאה - אין. חלפו להן 20 שנה, שנים אבודות, והנה כיום אנחנו בסוף 2020 - והניגון חוזר.
ארגוני הנשים מתנגדים להצעת האוצר
הצעת החוק של האוצר היא להעלות את גיל הפרישה לנשים מ-62 ל-65 במהלך שיימשך 11 שנים, בתחילה בקצב של 4 חודשים מדי שנה - מה שיביא את גיל הפרישה ל-63 בעוד 3 שנים; ואז הקצב ישתנה ל-3 חודשים מדי שנה - מה שיוסיף לגיל הפרישה עוד שנתיים בתוך 8 שנים; וכך הגענו בסוף 2031 אל "המנוחה והנחלה" עם גיל פרישה של 65.
האמנם? בנסיבות הנוכחיות, ובמקרה הטוב, זה עניין לעוד שנתיים עד שהצעת החוק תהפוך לחוק, אם בכלל, והנה אנחנו כבר בשנת 2033, לא פחות.
ומה עוד מבטיחה הצעת החוק של האוצר? שאחרי שגיל הפרישה לנשים יעלה ל-65, נעשה פסק זמן של כמה שנים, נירגע מהמאמץ, ננשום, ואז גיל הפרישה לנשים יתחיל לעלות מחדש בהתחשב בתוחלת החיים שלהן באותן שנים, באופן שמשנת 2037 (בינתיים נוצר פיגור) ואילך, גיל הפרישה יעלה אוטומטית אחת ל-3 שנים בשני שלישים מהעלייה בתוחלת החיים - הצמדה, מנגנון אוטומטי שהוא אכן הגיוני.
לו המלצות ועדת שושנה נתניהו מלפני 20 שנה היו מיושמות, היינו מזמן כבר בנקודה זו. אז על חלב שנשפך לא בוכים, אבל אפשר אולי לבכות על חלב שיישפך? מי לידינו יתקע שבעוד 20 שנה לא נהיה שוב בנקודה שבה אנחנו נמצאים כיום, ובינתיים תוחלת החיים, שעומדת כיום על כ-80 שנים לגברים וכ-84 שנים לנשים, תהיה 85 ו-90 שנה, בהתאמה.
בכל מקרה, בינתיים ארגוני הנשים, ההסתדרות והתאחדות התעשיינים - כולם הביעו התנגדות נחרצת להצעת האוצר, וטעמיהם עימם. עד כמה שזה יישמע מפתיע, הסיבה העיקרית לעיכוב בתהליך של הארכת גיל הפרישה לפנסיה של הנשים היא דווקא התנגדות מצד נשים, ארגוני נשים וחברות כנסת. גופים כמו שדולת הנשים בכנסת, מרכז אדוה, ויצ"ו, ארגון נעמ"ת ואחרים, מעלים טיעונים נגד כל המלצות הוועדות לדורותיהן, וגם נגד הצעת החוק של האוצר, שמדברת על מהלך הדרגתי מאוד של הארכת גיל הפרישה לנשים, ובעתיד גם לגברים.
ארגונים אלה טוענים כי מאחורי ההצעה של האוצר עומד אינטרס "סמוי", והוא להקל על מצבו של המוסד לביטוח לאומי, שעלול, לפי תחזיות, להגיע לחוסר איזון ניכר בין הכנסותיו להוצאותיו, שמשמעו - פשיטת רגל.
הארכת גיל הפרישה, משמעותה לביטוח הלאומי היא קבלת הכנסות נוספות כל עוד העובד או העובדת מועסקים, וגם דחייה בהוצאות של תשלום קצבת הזקנה. קצבת הזקנה שמשלם הביטוח הלאומי, שמגיעה בסכומה הכולל ליותר מ-20 מיליארד שקל בשנה, היא ההוצאה הגדולה ביותר שלו. כך, ביטוח לאומי יוצא נשכר פעמיים, גם בצד ההכנסות וגם בצד ההוצאות.
אגב, גם קרנות הפנסיה הוותיקות ייצאו נשכרות מכך. ארגוני הנשים אינם מוכנים שהנשים לא יקבלו את קצבת הזקנה כבר מגיל 62, יהיה אשר יהיה הפתרון הפנסיוני שלהן.
המתנגדים דורשים שוויון בשכר
מעניין שגם המוסד לביטוח לאומי יצא נגד הצעת האוצר, בטענה שהיא אינה נותנת פתרון לנשים מבוגרות ולכאלה העוסקות במקצועות שוחקים שגורמים לפרישה מוקדמת - למשל, הוראה. גם הסתדרות העובדים החדשה הצטרפה למתנגדים ולמסתייגים מהצעת האוצר בטענה דומה.
טענה מרכזית של המתנגדים היא שנשים רבות עובדות במקצועות שוחקים, ואם רוצים להאריך את גיל הפרישה לפנסיה, יש לדאוג להן להסבה מקצועית בגילאים מבוגרים - מהלך שאינו פשוט ולא תמיד אפשרי. ואם לא די בטיעונים אלה, הרי שהמתנגדים כורכים את פתרון הפנסיה עם פתרון של בעיות בסיסיות נוספות, כמו שוויון תעסוקתי ושוויון בשכר ובקידום. הבעיה היא שאם נחכה עד שסוגיות אלה יבואו על פתרונן, ייתכן שהמשיח יבוא קודם.
הנשים בישראל הן הקורבן של המצב המתמשך הזה, שכן שיעור הפנסיה בהשוואה למשכורת שלהן, שהיא עצמה כבר כיום נמוכה מזו של הגברים, יהיה נמוך בהרבה מזה של הגברים, והן יצטרכו להשלים עם ירידה הרבה יותר חדה ברמת החיים שהן הורגלו לה.
כל זאת, משום שהחיסכון הפנסיוני של הנשים בישראל הוא כשלעצמו קטן יותר בגלל שכר נמוך יותר, הפסקות עבודה ארוכות יותר, ועל זה נוספת תוחלת חיים ארוכה יותר. חישובים שנעשו מראים כי כל שנת עבודה וחיסכון מעבר לגיל 62 תגדיל את סכום הפנסיה החודשית שלהן בכ-6%, והשוואה לגיל הפרישה של הגברים תייצר תוספת פנסיה של 30%-40%, תודות להגדלת החיסכון במהלך 5 שנים והקטנת מספר שנות קבלת הפנסיה.
ישראל אינה המדינה היחידה שמתמודדת עם נושא גיל הפרישה. במדינות OECD, התוכנית היא להאריך את גיל הפרישה לגיל 67, בגרמניה עד לשנת 2029, בספרד ובארה"ב עד ל-2027 - מה שמראה כי ההתייחסות בישראל דווקא הרבה יותר רצינית, אבל לא המהלכים בפועל.
אז אם ברור כל כך שיש בעיה כאן חמורה מאוד, מדוע לא פותרים אותה? מדוע כל ממשלה וכל שר אוצר מעבירים את הבעיה לטיפולם של הבאים אחריהם, כאילו זה תפוח אדמה לוהט שהם אינם רוצים להיכוות ממנו? מדוע אחרי 20 שנה של המלצות ברורות, ישראל תקועה כמעט בדיוק באותו מקום? על התשובה לכך ועל הדרכים לפתרון בעיית הפנסיה, הן לנשים והן לגברים, בטורנו הבא בגלובס.
הכותבים הם צבי סטפק, מבעלי בית ההשקעות מיטב דש, ואבי ברקוביץ, משנה למנהל השקעות ראשי גמל ופנסיה במיטב דש. אין לראות בטור המלצה או תחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא, או הזמנה לבצע רכישה או השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול שינויי שוק