טל שניידר וטוויטר / איור: גיל ג'יבלי, גלובס
היום המדכא ביותר בטוויטר באנגלית, היה 31 במאי 2020. אנשים היו על הרצפה, כלומר על המקלדת, ועל הרצפה המנטלית מבחינת מחשבות, רגשות ותחושות שקיבלו ביטוי בציוצים מדכאים. המילים: עצוב, קשה, מדכא, טרור, אלימות, גזענות, רצח, ומוות מילאו את החלל הווירטואלי. זה לא מקרי.
פחות משבוע קודם לכן, ב-25 במאי התרחש הרצח המחריד של ג'ורג' פלויד. האירוע טלטל את ארה"ב וקטע הווידאו, בו שוטר חונק למוות את פלויד באמצעות לחיצת ברך על צווארו כשהוא מחרחר וממלמל: ‘איני יכול לנשום’, הציף את כלי התקשורת ועורר זעם רב.
אגב, אם תהיתם, זה גם היה היום המדכא ביותר בטוויטר באופן רשמי. זו לא עמדה שלי: קבוצת חוקרים אמריקאים מאוניברסיטת וורמונט פיתחו כלי ניתוחי ממוחשב הקרוי Hedonometer, המודד את האושר או העצב לפי ביטויים בטוויטר.
מאז 2009, אז נכנס הכלי לשימוש, ה-31 במאי היה יום פסגת העצב. השיא הקודם היה ב-12 במרץ 2020 כאשר הקורונה הפכה למגיפה כלל עולמית. באותו היום השחקן טום הנקס ואשתו ריטה הודיעו שהם נדבקו בקורונה באוסטרליה, בניו יורק תיאטרות ברודווי הכריזו על סגירה וכך גם ליגת ה-NBA. האור כבה על הטוויטר באותו היום ויגון נפל בכל ציוץ וציוץ. העולם השתגע, והרגשות באו לידי ביטוי באופן מיידי.
עוד נחזור אל כלי ניטור הדיכאון בטוויטר באנגלית, אבל גם בלעדיו אני יודעת לספר לכם שטוויטר היא אינה ביצה מאושרת גם בשפה העברית: מי שנמצא שם לא יכול לפספס זאת.
כותבת טור זה, מחזיקה חשבון טוויטר פעיל מזה 12 שנים רצוף עם כ-136 אלף עוקבים. במשך שנים אני כלולה ברשימות העיתונאים המוכפשים ביותר בטוויטר, אם כי אני לא בצמרת הרשימה. מבין העיתונאיות הנשים הכותבות בטוויטר, אני בהחלט "נישאת על כפיים", כאחת השנואות ביותר.
אף פעם לא חשבתי שזה אישי כלפי, אלא ייחסתי את הדירוג הגבוה שלי למספר העוקבים העצום, וכמות הציוצים הגבוהה שלי. בחישוב מהיר: ב-12 שנים צייצתי קרוב ל 126 אלף ציוצים. זה כ-10,500 לשנה או 875 לחודש או כ-30 ציוצים בממוצע ליום.
לתחושתי, כלי הטוויטר הוא מגפון רב עוצמה. כל ציוץ מייצר הד ואם הוא מנוסח באופן נוקב, הוא מחזיר עמו גם גלים של תגובות ואיתן מגיעה גם השנאה. אפשר לומר שלאורך השנים למדתי לקבל את השנאה באהבה. לכל הפחות, אדישות. פעמים רבות תהיתי: אז מה, אז מה, אז מה. ודפדפתי הלאה.
אז למה להישאר בביוב?
הכינויים התכופים של הרשת החברתית הזו הם Hell-Site (אתר גיהנום) או הביוב (The Sewer) ויש לזה סיבה: הקבצים הקטנים, מיקוד המחשבה לתוך 280 תווים, ומיעוט הווידאו - כל אלה מחייבים תגובתיות מהירה. ועם המהירות, מגיעות בעסקת חבילה גם שיפוטיות, טעויות ואגרסיות.
טוויטר היא מקום עם אווירה קשה, חדשות המקפצות אל מול העיניים, ציוצים פרשניים מיידיים וקצב מהיר. לעיתים התודעה האנושית לא מסוגלת לעכל את מה שקרה, אבל בטוויטר יש כבר צייצנים שיודעים הכל לפני כולם ומשחקים אותה חכמים, מהירים וחדים.
בוודאי תתהו: אם בעיני טוויטר היא מקום כה רעיל ומדכא, מה אני עושה שם? מדוע להמשיך לשהות בתוך הביוב הזה, אם האווירה בו כה אלימה?
כדי להשיב על השאלה המצוינת הזו, אני רוצה לחזור את כלי המדידה שאיתו פתחתי את הטור: ניתוחי המומחים מוורמונט הם טרנד גלובלי גובר של ניסיון פיצוח המצב המנטלי של האנושות דרך הפריזמה של השיח בטוויטר. לפעמים חוקרים בוחרים רשתות אחרות, אך טוויטר הפכה לחזית הוורבלית של בני האנוש. בפייסבוק מטיפים, באינסטגרם מצטלמים, ובטוויטר מכסחים.
אגב, אם תהיתם, כך זה עובד: קבוצת חוקרי ה־Hedonometer בחרה ומיינה כ-5,000 מילים ונתנה להן ציונים, החל מ-1 (עצוב) ועד 9 (מאושר). התאבדות זה 1.3 וסרטן הוא 1.5, בעוד צחוק זה 6 וסופשבוע הוא 8, וכולי. באמצעות תוסף API הכלי שפיתחו זורק את כל המילים שהופיעו באותו היום לתוך סל וירטואלי ענק, ומשקלל ציון כולל לאווירה. כך, היום המאושר ביותר בטוויטר, מדי שנה, הוא 25 בדצמבר - חג המולד.
שנת 2020: מכה בסדר גודל תנ"כי
בכל מדינה מצב השיח שונה לפי ניואנסים מקומיים, אך יש מוסכמה גלובלית אחת והיא ששנת 2020 היא אחת מאותן מכות בסדר גודל תנ"כי. נפלה עלינו המגפה והיא חובטת בערים, מדינות ויבשות. היא עולה על מטוסים, מדלגת מכפר לעיר, מגיחה בתוך מבנים סגורים ומענישה באופן חסר הבחנה בנופשים בערי סקי אירופיות, כמו גם בליינים בחופים.
ולמגפה הזו נותרה הרבה אנרגיה והיא יוצרת כאוס וכעס בתוך חברות משוסעות, ובמקביל כל הרוע הזה עולה וצף ברשת הטוויטר. בחודשים הראשונים של המגפה, חברת טוויטר דיווחה על עלייה של 34% בשימוש היומי. כמו כל כלי תקשורת בעולם הזינוק מעלה במשתתפים, צייצנים ומרטווטים, לא בא לידי ביטוי בהכנסות מפרסום. החברות המפרסמות בכל הפלטפורמות נכנסו לשוק, ותקציבי הפרסום צנחו. גם בטוויטר.
אבל מדוע שטוויטר תייצג את מצב הרוח העולמי? לפי מכון המחקר pew ל-22% מהאמריקאים יש חשבון טוויטר. קבוצת המשתמשים נוטה לגילים צעירים, לגברים, ולדמוקרטים. 34% הן משתמשות נשים ו-66% משתמשים גברים. 79% מחשבונות הטוויטר הם מן העולם והיתר, 21%, אמריקאים. לפי המידע, רוב האנשים בטוויטר שתקנים. כ-80% מכל התוכן של טוויטר בארה"ב מגיע ממקלדותיהם של 10% צייצנים.
71% מהמשתמשים מציינים כי רשת הטוויטר היא המקום שבו הם מתעדכנים בחדשות. עבור רבים אלו לא רק חדשות, אלא גם פרשנות מיידית של ההתרחשויות ומעבר לכך: איוורור תחושות. זו לא רשת של צריכת וידאו ישיר, כלומר יש את האופציה, אבל אנשים לא באים לשם בשביל לצפות באירועים גדולים. זו גם לא רשת לעיצוב תמונות יפות וקידום עצמי אל מול המראה. הרי לשם כך יש לנו את אינסטגרם ואת פינטרסט. אבל זה בוודאי המקום הראשון להיות בו באירועים מתפרצים, גדולים כקטנים, וכך הייתה הרשת הזו מהיום שבו היא קמה.
טוויטר, אם כן, היא גם מצב הרוח הלאומי. מאושרים או מדוכאים, מדברים על המצב. זה חוג הבית של פעם. מפגשי הסלון. כאשר ההורים שלנו היו יושבים בערב שישי סביב שולחן עץ, פיצוחים ובירה ויחד עם חבריהם צועקים בקול על הממשלה, על האינפלציה, על החלטות שגויות של צה"ל בלבנון, וגם מטיחים דברים זה בזה - אנחנו צועקים אחד על השני בסלון הצייצני. כמובן, שהאנשים בסלון של טוויטר אינם חברים אישיים, אבל אולי גם חלק מהחברים של ההורים שבאו הביתה, לא היו בסופו של דבר כאלה חברים טובים, אלא רק חבר'ה לטובת שיחות וצעקות פוליטיות?
שיח רעיל הוא מנת חלקה של כל חברה. השאלה היא להיכן הוא מנוקז. טוויטר היא הפורום הנוכחי, בעשור הזה. פעם היו צועקים בסלון או מתרגזים על הטלוויזיה. אם הסנטימנטים השליליים של הטוויטר ימשיכו, יבוא היום והפורום הזה יעלם, והוויכוחים ידלגו הלאה, למתחם הבא.
למדתי לעצום עיניים מול הרפש
ואיך בכל זאת חיים עם נאצות וגידופים? בשנים האחרונות, כך נדמה לי, טוויטר עשתה סוג של מאמץ להסתיר ממני את הגועל. בבחינת - לא רואה, לא קיים. יתכן שזה קרה רק בדמיון שלי והרעל חי וקיים. מדי פעם אחרי ציוץ עם תהודה רבה, אני גוללת את העמוד מטה לתחתית התגובות ולוחצת על לשונית תגובות נוספות ומוצאת שם את "הזהב הטהור", כלומר שיאי הרפש. אם אני לא טורחת לאתר את הפינה האפלה הזו, טוויטר לא מאירה אותה עבורי.
אופציה נוספת, היא שהרעל מאוד נוכח ואני למדתי לעצום עיניים, כמו סוסה ההולכת בדרכה עם סכי עיניים. דבר לא מסיח את הסוסה מדרכה.
גם השימוש באופציית "השתק" (Mute) עשתה פלאים לעור הפנים. זו דרך אלגנטית בה אני בוחרת להסתיר מעצמי את המקללים, המכפישים, מי שמתייחסים למבנה הגוף או מגבלות אובייקטיביות. מדוע הם צריכים לעניין אותי אם אפשר לנטרל את נוכחותם?
לפני כמה שנים, אחרי מספר אירועים מלאי שנאה שהטרידו את מוחי לעייפה, בחרתי בסופו של דבר באופציית "השתק" (Mute) כדי לאפשר לי להמשיך לעבוד ולשוחח בטוויטר בלי שאני חוסמת איש או פוגעת לו בחופש הדיבור. פתרון נהדר.
מפעם לפעם אני צופה במשתמשים חדשים בטוויטר שנדהמים מהמתרחש. "שימו מיוט, שימו מיוט", אני רוצה ללחוש להם. חלקם משוכנעים שמדובר באירוע חסר תקדים, הסובב סביב הציר המודרני, כלומר סביב עצמם. הם חושבים שרעל שכזה טרם נצפה ברשתות ומה שעובר עליהם לא עבר מעולם על אף אחד. זה קצת מצחיק וגם אגוצנטרי. בבחינת We have seen it all.
גם את ההתרגשות של אותם משפיענים חדשים, הנרעשים לראשונה מהמתקפות האישיות, אני מדפדפת הלאה. עוד כמה שנים, הם יתבגרו ויהיו לסוסים עם סכי עיניים, בדיוק כמוני. בינתיים הרעל זורם ואני סותמת את האף, אך לא חדלה לנשום. פשוט, לא לוקחת לריאות. גם זו התמודדות.
טוויטר חייבת לגלות עוד אחריות
ההתנהגות של חברת טוויטר אינה כפי שמתואר לעיל (כלפי) כשזה מגיע לאחרים. התמזל מזלי, ואת הזרם העכור סביבי הם דחקו. ואולי אני עיוורת, אבל אין זה כך אצל אחרים.
העיתונאית לינוי בר-גפן ביקשה מהחברה להסיר ציוצים פוגעניים במיוחד כלפיה, ונענתה בשלילה. צייצן אנונימי שפעל תחת הכינוי BT, כתב דברים בוטים במיוחד נגד בר-גפן ובן זוגה ולמרות פניות שלה ודרישות להסיר את הדברים, טוויטר סירבה. בר-גפן הייתה צריכה לעשות מאמץ גדול, לשכור עו"ד, לדרוש את ההסרה ולבסוף גם לתבוע את החברה, כולל השגת היתר המצאה אל מחוץ לתחומי המדינה, הליך משפטי מורכב בפני עצמו.
אם כל זה לא הספיק, טוויטר הגישה לבית המשפט בישראל בקשה לבטל את היתר ההמצאה, ובבקשה זו כללו הכפשות אישיות נגד בר-גפן, והפניה לכך שהיא עצמה "טובלת ושרץ בידיה" כלומר, לכך שהיא הרשתה לעצמה לכתוב באופן חופשי בטוויטר ולכן מותר למשתמשים אחרים להטרידה מינית. בית המשפט בהרצליה דחה את בקשת טוויטר וחייב אותם בהוצאות חריגות של 20 אלף שקל וכל זה עוד לפני שהתבררה התביעה.
זו היא דוגמה שהגיעה לתשומת-לב ציבורית בזכות מאבקה של בר-גפן. אך בניגוד אליה, אחרים לא עומדים בכך. אין להם רצון, כסף או זמן לתבוע. טוויטר, כמו גם רשתות חברתיות אחרות, ממשיכה לפעול כאזור קרבות.