לינדה תומס־גרינפילד, השגרירה החדשה של ארה"ב באו"ם. רגע של אופוריה / צילום: Reuters, Sipa USA
היה רגע מעניין ולא-אופייני במעמד ההודעה על מינויי ג'ו ביידן, בשבוע שעבר. הנשיא המיועד הציג את מיועדיו לכהונות מזכיר המדינה, השר לבטחון פנים, היועץ לבטחון לאומי, הממונה על קהילת המודיעין והשגרירה באו"ם.
זו האחרונה, דיפלומטית שחורה רבת אנפין ממדינת לואיזיאנה, לינדה תומס-גרינפילד, הייתה היחידה שהרשתה לעצמה רגע של אופוריה. כל השאר היו חגיגיים אך מאופקים. היא קראה, "הרב-צדדיוּת חוזרת! הדיפלומטיה חוזרת!".
צריך רק להעיר בסוגריים שבארה"ב יש מסורת רבת שנים של הענקת מושב קבינט לשגריר/ה באו"ם, מה שמעמיד אותם הרבה מעל אחרים בסגל הדיפלומטי. לא פעם זה קרש קפיצה לעליות מסחררות. ממילא, גם לשגרירה החדשה נועדו גדולות. אולי.
אבל מה לה קריאת השמחה הקצת מעורפלת על חזרת הרב-צדדיות ("מולטי-לטראליזם" בלשונות המערב)? כמה אמריקאים אפילו יודעים מה זה? וכמה אמריקאים יצטרפו לריקוד השמחה של השגרירה המיועדת לאחר שתיוודע להם המשמעות?
דונלד טראמפ לא היה זקוק להסברים. הוא מיהר לצייץ בתגובה, "אמריקה תחילה!", שזה פחות או יותר ההיפך מ"רב-צדדיות".
עליונות השוק החופשי?
"רב־צדדיות" היא הפרקטיקה המדינית העומדת ביסוד מה שמכונה "גלובליזם", זאת אומרת, החזון של שיתוף פעולה בין האומות לתועלת אינטרס כללי. יעדיו של שיתוף הפעולה הזה מגוונים, אבל ביסודו עומדת ההכרה שאינטרס עצמי בלבד עלול לחזור ולהוביל את העולם אל הקטסטרופות של שנות ה-30 וה-40, מן השפל הכלכלי הגדול ועד מלחמת העולם השנייה.
כך התחיל האו"ם, כך התחילו הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, כך התחילו ארגונים בחסות האו"ם לשיתוף פעולה בענייני בריאות, מזון, חקלאות ופליטים. כך התחיל לימים שיתוף הפעולה הלא-מזהיר לטובת איכות הסביבה. וכך התחילו להתגבש הסכמי סחר חופשי, תחילה באירופה, אחר כך באסיה וביבשת אמריקה. כך נולד ארגון הסחר העולמי (WTO), שניסח את הציפיות הבסיסיות של האומות הסוחרות, ואִפשר, לפני כמעט 20 שנה, את הצטרפותה המלאה של סין אל חברת הסוחרות.
גלובליזם הניב לא רק מסגרות פעולה אלא גם הגיון פעולה. תחת הרושם של התמוטטות הקומוניזם, ארצות קיבלו עליהן כללי משחק, מבית ומחוץ, שהייתה כרוכה בהם הנחת עליונותו של השוק החופשי. ארצות זינקו אליו כמעט בן לילה, מבלי להביא בחשבון את הצורך ברשתות הגנה ואת הסכנה של ריכוז הון ומשאבים בידי מעטים.
סכנה, "ממשלה עולמית"
גלובליזם, או "ניאו-ליברליזם", נתקלו בהתנגדות גוברת, תחילה בשמאל, שהניבה פנייה מסיבית שמאלה באמריקה הלטינית; ואחר כך ימינה, בחלקים של אירופה, לפני שהגיעה לצפון אמריקה.
לעיתים קרובות מדי לא נשקלו התוצאות הכלכליות והחברתיות של פתיחת שערים, הנמכת חומות והורדת מכסים. לפנים חשבנו שעיקר הנזק יירשם בארצות העניות, או המתפתחות; לימים התברר שמאכלת הגלובליזם הצרוף יכולה להינעץ בקִרבה מאיימת לליבן של הארצות העשירות.
בארה"ב, ההתנגדות ל"רב-צדדיות" היא לפחות בת מאה שנה, מאז הסכמי ורסאי, בסוף מלחמת העולם הראשונה. היא הניבה את הבדלנות הרת האסון של 20 השנה הבאות, בואכה מלחמת העולם השנייה. הרבה לפני שניתנו בה סימנים פופוליסטיים, ניתן לה היגיון תיאולוגי-קונספירטיבי.
בחצי המאה האחרונה, האו"ם למשל תואר כקשר חשאי לכונן "ממשלה עולמית" שתשלול את חרויות הפרט של האמריקאים. אנשים התבוננו בחרדה השמיימה וציפו להופעת מסוקי בלאק-הוק שמתוכם יבקעו כחולי-קסדות לכונן סדר עולמי חדש. המזכיר הכללי של האו"ם אף זוהה עם האנטי-כריסטוס, בא-כוח השטן עלי אדמות. ברצינות.
מומחים כבדי ראש נמאסו
הבשורה לפי דונלד טראמפ מצאה אפוא קרקע פורייה, אולי לא חרושה, אבל בוודאי עדורה. סחר חופשי, או חופשי יחסית, עשה שמות בתעשייה הכבדה של ארה"ב.
מומחים כבדי ראש, שדיברו בין השאר בשבח ה"רב-צדדיות", נמאסו על מיליוני אמריקאים. ובריטים, וצרפתים, ואיטלקים, ואל נכון גם ישראלים. "אמריקה תחילה" התחרזה עם חד-צדדיות, והיא נעשתה סיסמת הבחירות האפקטיבית ביותר של זמננו.
הוא הבטיח לבוחריו לקרוע לגזרים כל הסכם סחר חופשי והבטיח שארה"ב לא תילחם עוד מעבר לים לטובת זרים, או לטובת יעדים מופשטים כמו דמוקרטיה, או זכויות אדם. הוא הוקיע את הארצות "המנצלות" את ארה"ב (אגב, בשלב מסוים הוא כלל בהן גם את ישראל, לפני שהקים סניף של חיבת ציון בבית הלבן). אחד האקטים הראשונים של נשיאותו היה ההסתלקות מהסכמי האקלים של פריז. "נבחרתי לייצג את פיטסברג, לא את פריז", אמר במעמד הקריעה-לגזרים על מדשאת הבית הלבן.
הוא הנמיך את קומתה של הדיפלומטיה, ושל הדיפלומטים ורחש איבה אינסטינקטיבית עמוקה למחלקת המדינה. למזרח התיכון שלח בתפקידי מפתח את עורכי הדין שלו, מי שנהגו לטפל בפשיטות רגל של בתי קזינו. הוא הסתלק מארגון הבריאות של האו"ם בעיצומה של מגפת הקורונה. ברית נאט"ו, הקושרת את ארה"ב עם הדמוקרטיות המערביות מאז 1949, הייתה מוקצה בעיניו מחמת המיאוס.
התיתכן חזרה אל הרב-צדדיות? אולי, אך בוודאי לא במובן שעליו נהג ג'ו ביידן לדבר. הוא אמר שאם טראמפ יובס ב-2020, ארבע שנותיו ייחשבו ל"אפיזודה חולפת". אבל עכשיו הוא מודה ש"טראמפ שינה את פני הקרקע".
פרדוקסלית, טראמפ אולי גם שינה לטובה את הנסיבות שמפניהן סר חינה של ה"רב-צדדיות". הסלידה הכמעט כללית (לא כולל את ישראל) מסגנונו ומאישיותו אולי תעניק שחרור על תנאי לחזון הגלובלי. אולי מדינאים זהירים יותר ויהירים פחות יצליחו להפיח רוח חיים בעצמות הרב-צדדיות היבשות.