ד"ר סימונה בר חיים / צילום: אייל פישר
"במהלך התואר השני שלי בפיזיולוגיה, התיישב לידי אדם מבוגר, ובאחת ההפוגות בדברי המרצה, הוא מלמל לעברי, ‘אפשר להסביר את כל מה שהוא אמר הרגע, בדרך אחרת’. מיד הייתה לי תחושה שמה שהאדם הזה אומר הוא חשוב יותר מההרצאה", מספרת ד"ר סימונה בר חיים על המפגש הגורלי שהעלה אותה על המסלול של מחקר ויזמות בתחומי הנוירולוגיה והשיקום.
"שמו היה אלכסנדר פרנק, פיזיולוג בתוכנית החלל הרוסית שעלה לישראל. הוא אמר שניתן להסביר תופעות של אי סדר בהליכה, בנשימה ובדופק על ידי תורת הכאוס, שלפני כן מעולם לא שמעתי עליה. אחרי שהוא הסביר לי את זה, עזבתי הכול, התפטרתי מכל המשרות שלי. הייתי אז האחראית על הפיזיותרפיה במכון להתפתחות הילד, וכבר בגיל של קביעות וילדים. מבחינת המשפחה והחברים, יכולתי באותה מידה לומר להם שהפכתי למכשפה. אמרתי לכולם, יש לי אינטואציה שמה שהוא אומר זה נכון. הוא אמר לי לחשוב כמו כולם, אבל הפוך".
הטכנולוגיה לא הגיעה אל נפגעי השבץ
בר חיים מספרת שפרופ’ פרנק לקח אותה לבקר בתוכנית החלל הרוסית, בחללית של יורי גגארין. "הייתי כנראה האישה הראשונה מהעולם המערבי שביקרה שם. זו הייתה ‘התקופה הרוסית' שלי - תקופה נפלאה, אף שבישראל האמינו אז שהמדע הסובייטי כל כך לא מתקדם, במיוחד בנוירולוגיה, עד שאין לנו מה ללמוד מהרוסים. פרנק אכל מזה הרבה קש, אבל מי שהקשיב למדענים יוצאי רוסיה אז, בכל העולם, זכה".
דווקא הניסיון שלה להשתמש בחליפות חלל מיוחדות, שיוצרו ברוסיה במטרה להתמודד עם תנאי חוסר כבידה, לצורך התמודדות עם חוסר איזון בתנועה של ילדים עם שיתוק מוחין לא צלח. התברר שהן אינן מועילות יותר משיקום רגיל, אבל תאוריית הכאוס והשילוב של מחקר נוירולוגי ושיקומי הפכו ליומיום של בר חיים. היום היא עומדת בראש המעבדה לבקרה מוטורית ושיקום הליכה במחלקה לפיזיותרפיה באוניברסיטת בן גוריון, מייסדת חברת הסטארט-אפ Step of Mind (ראו מסגרת) ומייסדת מעבדת הנוירו-שיקום היישומית NegevLab בכפר השיקום עלה נגב-נחלת ערן.
נוירולוגיה היא היום אחד התחומים הכי נחקרים ועתירי טכנולוגיה ברפואה, והיא מושכת אליה מיליארדי דולרים. "מערכות מציאות מועשרת ומציאות מדומה, מערכות רובוטיות, מערכות גירוי עצבי, מערכות תקשורת ‘טלפתית’ - כל אלה המצאות מרהיבות בתחום מדעי המוח, שעשויות לשפר באופן מהותי את אפשרויות השיקום של פגועי מוח, כמו ילדים עם שיתוק מוחין, פצועי ראש והקבוצה הגדולה ביותר - נפגעי שבץ", אומרת בר חיים, אלא שבעוד שתחום הנוירולוגיה תוסס, המשאבים המוקצים לתחום השיקום עדיין קטנים מאוד - גם למחקר אקדמי וגם לטיפול בשטח.
"בפועל, מצבם של חולי השבץ לא השתפר באופן משמעותי מאז אמצע המאה ה-20. אם לתת רק מדד אחד, בשנות ה-70 רק כ-40% ממי שלקו בשבץ כשהיו בגיל העבודה הצליח לחזור אחרי השבץ לעבודה. היום זה עדיין בערך 40%.
"אני אולי אגרסיבית קצת באמירות האלה, שלא בהכרח תשמעי מהקולגות שלי, אבל זו האמת. ציפינו שהטכנולוגיה תביא מהפכה גדולה לשיקום, כמו שהביאה לבריאות הלב. אנחנו לא רואים את זה".
בר חיים נותנת דוגמה מהשטח לכשל הזה: "כשאנחנו שולחים אנשים הביתה אחרי שיקום, עם מד תאוצה שהם עונדים על הרגל, אנחנו רואים שלמרות שהם הלכו נפלא במסדרונות של בית לווינשטיין, בבית הם זזים מעט מאוד, כאילו לא קרה דבר".
יתרון הכפר השיקומי על בית החולים
בר חיים חושדת שהטיפול במשתקמים הוא לא מספיק אינטנסיבי, והוא נעשה בסביבה שאינה דומה מספיק לסביבה שבה הם חיים. "הפער הזה מאוד הפריע לי, ולכן מאוד רציתי להקים את המעבדה היישומית. לפני שנתיים הגעתי לכפר עלה נגב, שהיום נקרא נחלת ערן. בתוך הכפר הוקם בית חולים שיקומי, על בסיס העקרונות המדעיים שלי ושל השותף האקדמי שלי ד"ר ליאור שמואלוף, יחד עם צוות המעבדה שלנו, וזה יהיה למעשה בית חולים שיקומי אוניברסיטאי".
בר חיים מספרת שהרעיון העומד בבסיס השיקום ב"סביבה מועשרת", מרובת גירויים, מגיע ממחקרי עכברים. "לקחו שני עכברים עם פגיעה מוחית זהה - אחד מהם נמצא בכלוב לבדו והאחר נמצא מיד לאחר הפגיעה בכלוב מלא גירויים שמעודדים אותו לחשוב ולנוע, ויש בו גם עכברים אחרים. העכבר בסביבה דלת הגירויים נשאר משותק. הוא לא יכול להושיט את היד. העכבר בסביבה המועשרת משתקם כמעט לגמרי, וגם רואים בבדיקה של שני צדי המוח, שהם חוזרים להיות מאוד דומים.
"בעולם המערבי המציאו סביבה מועשרת וירטואלית: אדם יושב בקליניקה, על כיסא בסביבה דלה יחסית, וחווה חוויות מכל העולם באמצעות הקסדה עם המסך. ויש לזה תוצאות, אבל עלה נגב זה הדבר האמיתי. יש גינה, יש ספסל, יש המון מתנדבים, ואנשים משתקמים בסביבה הזו".
ואם הם באים מסביבה אורבנית?
"אנחנו לומדים את הבית שלהם, את סביבת החיים שלהם, ואם יש להם מדרגות, אז מאמנים אותם על מדרגות, ואם האדם גר בשני חדרים קטנים, אז ממשיכים באימון בבית שלו. אבל בכנות יש לומר, שניסיון לדמות את הסביבה הביתית יש גם בשיקום הרגיל".
בר חיים מספרת על שיתוף פעולה עם בית החולים האמריקאי המוביל ג’ון הופקינס: מחלקת השיקום שם רוצה ללמוד את מודל הסביבה הכפרית, ומנגד המכון משתמש בטכנולוגיה של בית החולים. "אנחנו משתמשים במערכת לעירור היד המשותקת, שהיא חלק ממשחק מציאות מועשרת שבה האדם מרגיש שהוא הפך לדולפין. הוא אוכל דגים ומשחק.
"התוכנה פותחה בהתייעצות עם חוקרי דולפינים שהעבירו את החוויה האמיתית. המטופלים משחקים בזה שעות ומפעילים את היד המשותקת בממוצע שעתיים נוספות ביום מעבר לשעתיים שיקום שהם מקבלים עם מטפל".
בר חיים פיתחה יחד עם פרופ’ אילנה ניסקי, מהפקולטה להנדסה ביו-רפואית באוניברסיטת בן גוריון, מוצר ייחודי נוסף שזכה במענק גדול מרשות החדשנות - מעין חגורה המאפשרת למטופל לזהות היכן בדיוק נמצא האיבר שהוא אינו מרגיש בו. "שבץ מוחי מותיר לא רק קושי בתנועה, אלא גם קושי בחישת מיקום האיבר הפגוע במרחב. אנחנו פיתחנו מערכת להמרת תחושה.
"הרעיון הזה החל להיחקר בתחום העיוורון. החוקרים יצרו ממש מצלמה שצילמה את שדה הראייה שהיה אמור להיות לאותו אדם עיוור, והקרינה אותו למטריצה של אלקטרודות על הלשון. האלקטרודות הן ‘פיקסלים’ שמייצרים תמונה, והמשתמש בה יכול לקלוט אותה בזכות הרזולוציה הגבוהה של החישה על גבי הלשון.
"אנחנו השתמשנו בחגורה שכורכים סביב הגוף. חיישנים המוצמדים לרגל יכולים למדוד לחץ, תנועה ומתיחה של העור. כך אנחנו יוצרים גירוי מסוים שמלמד את המטופל היכן בדיוק נמצאת הרגל שלו מעל הרצפה, ובאיזה מנח היא נמצאת, בין כיפוף ליישור. המידע הזה יכול לעזור לאדם שגורר רגל, לא כי הוא לא מסוגל להרים אותה אלא כי הוא לא יודע איפה הרגל נמצאת. מהמחקרים הקיימים בתחום ההתמרה החושית, אנחנו לומדים שייתכן שבסופו של דבר ההתמרה תשפיע על היכולת לקבל את המסר ישירות מהרגל, כי אלה לא העצבים של הרגל שהם פגועים, אלא הקשר בין התנועה לבין המוח". היום מדובר בחגורה, אולם בעתיד ייתכן שהחיישנים והגריינים יושתלו מתחת לעור.
לאן נעלמו הנשים הירדניות שלקו בשבץ
בר חיים מייחסת לפרנק ול"תקופה הרוסית" שלה את תעוזה שמאפיינת את פעילותה מאז. מאז שנות ה-90 של המאה הקודמת היא מקפידה להיות מעורבת ואף להוביל פרויקטים חובקי מזרח תיכון בתחום השיקום.
"זה התחיל ממענק שקיבלתי מתוכנית MERC, שנולדה אחרי שנחתם השלום עם מצרים. במסגרת התוכנית משרד החוץ האמריקאי תמך בפרויקטים משותפים לחוקרים ישראלים ומצרים, וכעת היא כוללת שיתופי פעולה בין ישראל לכל מדינות ערב", אומרת בר חיים. מאז זכתה במענק הראשון מסוג זה, היא מקפידה להתחרות על מענקים מול כל מדינות המזרח התיכון, וגם הרשות הפלסטינית. הפעילות הזאת הניבה לה מגוון חוויות, לא כולן היו חיוביות.
"כשהגעתי לאירביד שבירדן, לערוך מחקר משותף לנו ולאוניברסיטת ירדן למדע וטכנולוגיה, לקחו אותי לפגוש את אוכלוסיית המטופלים, וראיתי שכולם גברים. שאלתי, אין נשים עם שבץ בירדן? אמרו לי, הנשים בבית. הן לא צריכות שיקום".
בר חיים התעקשה והתנתה את השתתפותה בפרויקט בכך שישולבו בו 50% מטופלות ו-50% חוקרות, וכך היה.
מה אותן נפגעות שבץ שפגשת חשבו על כך?
"הן לא הביעו ביקורת לגבי החברה שבה הן חיות, אבל מאוד שמחו על ההזדמנות והמוטיבציה שלהן הייתה בשמים. גבר מבוגר בירדן שעובר שבץ, נותנים לו כבוד בכך שעושים הכול במקומו. נשים, לעומת זאת, חזרו מיד אחרי השיקום לתפקד ככל שהתאפשר להן והתוצאות היו הרבה יותר טובות".
בר חיים זכתה גם במענק לעבודה עם ילדים עם שיתוק מוחין במרוקו. במשך שנים היא הנחתה את הצוות המקומי, אך לא יכלה להיכנס למדינה מחוץ למסגרת של קבוצת מטיילים. היא קיבלה דיווחים על הפעילות המשותפת בכנסים שנערכו במדינות ניטרליות.
"בשלב מסוים, התחלתי להרגיש שמשהו מוזר. התעקשתי להגיע למרוקו, ושם גיליתי שכפי שהתחלתי לחשוש - הם לא עשו דבר בכסף של המענק המשותף. הייתה שמועה שהחוקר הראשי, מאוניברסיטת מרקש, השתמש בכסף כדי לבנות מסגד על שם סבא שלו. אבל אלה שמועות. מה שברור הוא שהכסף לא שימש לטיפול בילדים הפגועים.
"כשהגעתי, האוכלוסייה בהרי האטלס שמעה שמבקרת באזור מומחית לשיתוק מוחין, והם הגיעו כולם כדי לדבר איתי - הילדים האלה שאין להן כיסא גלגלים אפילו, והאימהות שסוחבות אותן במשך 20 שנה על הגב. לרופאים לא היה אכפת מהאוכלוסייה הזאת, וגם לגברים המקומיים היה פחות אכפת ממה שהיה אולי ניתן לצפות, כי לא הם מטפלים בילדים.
"אז באתי לאותו חוקר ואמרתי לו, אתה כבר לא השותף שלי לפרויקט, ומיניתי שתי רופאות צעירות במקומו, שהיו מאוד מחויבות. אבל כשחזרתי לארץ הן כתבו לי שהן לא יכולות להמשיך, שהחיים שלהן בסכנה. לא כי הן לקחו את הכסף לחוקר המושחת, אלא כי הן נשים מובילות. בכיתי הרבה בגלל הדבר הזה, ובסופו של דבר נאלצתי להודיע למשרד החוץ האמריקאי שאני מפסיקה את הפרויקט. אפילו פניתי ליועץ היהודי הבכיר למלך מרוקו, אנדרה אזולאי, אבל הוא אמר שזה לא התחום שלו".
בירדן וברשות הפלסטינית החוויה הייתה אחרת: החוקרים היו מחויבים והכסף אכן הגיע לשיקום. "כרגע ברשות הפלסטינית אין מימון לטיפולים הללו כי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הפסיק תקציב קבוע שהיה מוקדש לכך. אנחנו מקווים שעכשיו הנשיא הנכנס ג’ו ביידן יחדש אותו. החוקרים ברשות הפלסטינית היו שותפים נהדרים. הם לקחו קדימה את כל מה שלמדנו יחד ולימדו עוד מרכזים וקליניקות".
הפרויקט באירביד נמשך ומתקרב לניסוי מכריע. "יש שאלה משמעותית במדע השיקום - כמה מהשיקום אחרי פגיעה מוחית הוא ספונטני, כלומר מתרחש מעצמו, וכמה נובע מההתערבות שלנו. אפשר לעתים קרובות לנבא עד כמה אדם יוכל להשתקם על בסיס הפגיעה המקורית שלו. אם הניבוי כל כך מוצלח, אולי ההשפעה של שיקום זה או אחר היא שולית?
"באירביד, עד כה רוב האוכלוסייה לא קיבלה שיקום בכלל, אז אנחנו נבחן לראשונה את ההבדל האמיתי בין אנשים שקיבלו שיקום לבין אלה שלא. מרגש לחשוב שהמעבדה הקטנה שלי עובדת על מחקר שיכול לתת את התשובה הזו. מתעניינים בזה מכל העולם".
ומה יקרה אם תגלו שההבדל הוא אכן זניח?
"כולם מודאגים מזה. אבל מדע זה מדע. אם נגלה שהגישות השיקומיות שלנו זניחות בהשפעתן, אז אולי אנחנו עושים את כל השיקום לא נכון. נצטרך לחשב מסלול מחדש".
מכאוס לסטארט-אפ: להגמיש את המוח דרך הנעליים
תיאוריית הכאוס בשיקום הליכה פחות מטורפת מכפי שמרמז שמה. "יש מערכות שלא מתנהגות באופן דטרמיניסטי", מסבירה בר חיים. "אצל אדם צעיר, קצב פעימות הלב הוא 70 פעימות לדקה, אבל הזמן בין פעימה לפעימה אינו קבוע. יש בו שונות. פעם חשבו שהשונות הזאת נובעת מאי דיוק במכשירים, והיום יודעים שהיא אמיתית וחשובה". אצל אדם מבוגר, קצב הפעימות נעשה אחיד יותר. "לבבי התרגל אל עצמו וסופר במתינות דפיקותיו", כבר כתבה לאה גולדברג. כך גם בהליכה - אצל אדם צעיר הפסיעות הן באורכים משתנים, ואילו אצל אדם מבוגר אורך כל פסיעה דומה.
"גילינו שהשונות היא חלק מיכולת האדפטציה של האדם הצעיר יותר. היא קשורה גם לגמישות המוח שיורדת עם הגיל. עם ההתבגרות אנחנו יותר צפויים ופחות מסתגלים. לשיקום מוחי, דרושה גמישות של המוח והגוף". כך, הכאוס הבסיסי, האקראיות הטמונה במערכת, שהולכת ויורדת עם הזמן, דווקא נחוצה להחלמה.
הסטארט-אפ של בר חיים, Step of Mind, מיישם את הגישה הזו. היא מציעה למטופלים נעליים שבבסיסן מעין כפתורים שיכולים לשנות את אורכם במילימטרים ספורים, על פי אלגוריתם אקראי, כך שהאדם צריך לשמור על גמישות כדי להתאים את עצמו.
"הדבר קצת דומה להליכה על משטח לא ישר, אבל אדם מבוגר שהולך על משטח כזה יראה לאן וא הולך, וכאשר השינוי הוא בנעל, הוא לא יכול לתכנן את ההליכה והוא חייב להגיב לשינוי בזמן ההליכה. זה יוצר את הגמישות. זה בעצם ספורט מוחי. המוח חייב למצוא את הפתרונות גם כשהוא פגוע או מזדקן".
ד"ר סימונה בר חיים
ראשת המעבדה לבקרה מוטורית ושיקום הליכה באוניברסיטת בן גוריון, ראשת המעבדה NEGEVLAB, מיזם משותף של האוניברסיטה והכפר השיקומי עלה נגב-נחלת ערן, ומייסדת שותפה של צעד בינה, חברה לפיתוח מערכות לשיקום הליכה ● בעלת תואר ראשון בפיזיותרפיה, תואר שני בפיזיולוגיה ותואר שלישי בניורופיזיולוגיה ● בזבת 65, נשואה, אם לשלושה וסבתא לשלושה ● משקיעה את רוב זמנה בפיתוח מעבדות המחקר ובבילוי עם הנכדים