מנכ"ל פארמוקן גיל חובש (מימין), היו"ר דני גילרמן וצוות החברה. מגדלת ומשווקת פטריות המכילות פסילוסיבין למטרות טיפול / צילום: תמונה פרטית
החומרים המתוארים בכתבה זו אינם חוקיים בישראל והשימוש בהם, גם באופן מבוקר, עלול לגרום להפרעות פיזיולוגיות ונפשיות
כשאנחנו אוכלים משהו טעים או ישנים טוב, בדרך כלל לא נגיד שהחוויה הזאת שינתה אותנו. זאת אף שהפעולות האלה גורמות לגוף שלנו להפריש סרטונין, אותו החומר שמופרש בנטילת פטריות. למה זה קורה? חוקרי התחום מסבירים שמנת סרוטונין מוגברת משבשת את היכולת של המוח לפעול בדוגמות המקובלות, שבהן הוא בדרך כלל משתמש כדי להבדיל בין עיקר וטפל. "הסרוטונין שמופרש בנטילת חומרים פסיכואקטיביים הוא ברמות הרבה יותר גבוהות", אומרת פרופ' דליה לוינסון.
● יותר ויותר מנהלים משתמשים בחומרים משני תודעה ככלי לשיפור כישורי הניהול
בעובדה שלפטריות יש יכולת לשנות אותנו יש אפילו מי שתולה את התקוות הכלכליות שלו. חברות קנאביס בורסאיות בעולם רואות בפסילוסיבין, החומר הפעיל בחלק מפטריות ההזיה, את הדבר הבא. חברת קומפס פת'וויי Compass Pathway, המפתחת פסילוסיבין סינתטי, כבר נסחרת בנאסד"ק לפי שווי של כ-1.5 מיליארד דולר. החברה השיגה מה-FDA אישור לפתח את החומר כתרופה לטיפול בדיכאון, ונמצאת בניסויים קליניים במוצר. אם הוא יאושר, הוא ישווק דרך רופאים לצד טיפול פסיכולוגי. המניה של החברה נסקה, כאשר אורגון הפכה החודש למדינה הראשונה בארה"ב לאשר שימוש בפטריות המכילות פסילוסיבין.
וגם בישראל יש נציגות. חברת הקנאביס פארמוקן, הנסחרת בבורסת תל אביב, היא בעלת זיכיון לגידול ושיווק פטריות המכילות פסילוסיבין, שמפתח מכון המחקר הממשלתי שמיר, בניהולו המדעי של פרופ' ירון דקל. פרופ' לוינסון היא האחראית לפתח את הזן שישמש לטיפול, והמוצר בשלב הניסויים בבעלי חיים. "היום מקסיקנים מרימים גבה על השימוש בחומרים האלה, אבל כשביקרתי שם ותשאלתי את השבטים עבור מה הם נותנים את הפטריות, הם אמרו - להפרעות נפשיות ופסיכולוגיות וגם לאלצהיימר. יש היגיון בהנחה שאם חומר הוא סם, אז במינון נמוך הוא יהיה תרופה".
"כאשר הציפיות נרגעות, יותר תכנים יכולים להגיע למוח"
אז מה בעצם הפסילוסיבין עושה למוח שלנו? "הפסילוסיבין מתפרק במוח לחומר שנקשר לקולטנים שנועדו במקור לקלוט את הסרוטונין, החומר שאחראי בין היתר לתהליכים של ויסות מידע וגם למצב הרוח, תוקפנות, פחד, כאב, תיאבון ועוד", אומר פרופ' דקל. "יש לו תפקידים גם מחוץ למוח, במערכת העצבים של המעי ושל כלי הדם".
ההבדל בחוויה בין הסמים השונים נובע בין היתר מהשאלה אילו חומרים נוספים מעורבים בתהליך. למשל MDMA מעלה גם רמות של סרוטונין, אבל גם אדרנלין, שקשור לוויסות של תגובת העוררות, וגם של דופמין, שקשור למשל לתגובה של היזון חיובי במוח, התחושה שעשינו משהו שתגמל אותנו ואנחנו רוצים לחזור עליו. LSD מגרה מאוד קולטני סרוטונין, כמו הפסילוסיבין, וגם דופמין וגלוטמט, חומר שקשור בין היתר ללמידה וזיכרון.
הבדלים נוספים נובעים מהשאלה אילו קולטני סרוטונין החומר מגרה. במוח יש כל מיני קולטני סרוטונין. החומרים הפסיכואקטיביים השונים מתחברים ברמות שונות של הצלחה לקולטני סרוטונין מסוגים שונים, שנמצאים במקומות שונים במוח, אזורים שאחראיים לתפקודי מוח שונים. בגלל מוגבלות המחקר בנושא הזה עד היום, בשל הסיווג של החומרים האלה כסם לא חוקי, עדיין לא מופו באופן מלא הקשרים הללו בין חומר, תגובה וחוויה.
חלק מהתפתחות המוח של האדם בילדות המוקדמת קשורה בהתקבעות דפוסים שלפני כן היו פלואידיים כדי ליצור אצלנו מערכת ציפיות מהעולם שתאפשר לנו לנבא כיצד להתנהל בו. אם יראו לנו תמונה שחלק ממנה מוסתר, נשלים אותה מתוך הרגל. בהמשך אנחנו לומדים באותה הדרך עקרונות סיבה ותוצאה גם בעולם ההתנהגותי והרגשי. המוח בונה סט ציפיות על המציאות, שהולכות ומתקשחות עד שאנחנו לומדים להתעלם מדברים לא צפויים. כאשר מגיעה התערבות חיצונית ומשבשת את המערכת, אפילו לרגע, אנחנו עשויים להיות מודעים לכך שיש עוד אפשרויות.
"אנחנו קוראים לזה תיאוריית ה-Relaxed Beliefs under Psychedelics, כלומר כל מה שאנחנו מאמינים בו מאוד - תחת ההשפעה אנחנו מאמינים בו פחות", אומר ד"ר ליאור רוזמן, חוקר במרכז לסמים פסיכדליים באימפריאל קולג' בלונדון. "כאשר הציפיות נרגעות, יותר תכנים יכולים להגיע למוח, גם זיכרונות עבר וגם ההקשר שבו אנחנו נמצאים. יש אנשים שנשארים יותר מדי בצד הפתוח, וזה בעצם התקף פסיכוטי".
"יש אזור במוח שהתפקיד שלו הוא ליצור את תחושת האני הנבדל מהעולם", אומר פרופ' ניר אשרוב מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, החוקר פטריות ותרופות נגדן. "הפסילוסיבין וחלק מן הסמים הפסיכדליים האחרים משבשים מאוד את הפעילות של האזור הזה, והמוח הופך למעין תזמורת ללא מנצח. אנשים חשים דברים שלא חשו קודם, כאילו הם יוצאים מהסד שהמוח שלהם נמצא בו".
ישנם מחקרים שמראים כי הפסילוסיבין מעודד יצירה של קשרים חדשים בין תאי עצב במוח. מכאן, אולי, נובעים הסיפורים על עידוד יצירתיות, וגם הפוטנציאל לטיפול באלצהיימר בגלל עירור הסיכוי ליצור זיכרון. נראה כי במקום הזה נמצא גם הפוטנציאל לנזק, ואכן לפעמים המשתמשים במנות גדולות של חומרים פסיכדליים מדווחים על אשליות חושיות שנמשכות זמן רב אחרי השימוש, וישנם גם תיאורים של מי שפרצו את דפוסי החשיבה שלהם באופן כה מלא שלא הצליחו לחזור להיגיון הבריא, זה שאנחנו זקוקים לו כדי לשרוד.
ד"ר רוזמן מטפל באמצעות חומרים פסיכדליים באנשים בדיכאון, טראומה או לקראת מוות. אולם נזהר מלהציע את הסמים לשימוש כתרופה קלאסית. "גורמים בעולם הפסיכדליה חוששים מאוד שחברות התרופות יאמצו את החומרים הללו כדי לעשות כסף במקום לעשות טוב. אנחנו לא חושבים שכל טיפול באותו החומר הוא בדיוק אותו הטיפול. החוויה תלויה באמון שיש באדם שנמצא איתך או שהנחה אותך, באווירה בזמן החוויה, ועדיף שיהיה אחר כך מישהו שתומך באינטגרציה", כלומר בהטמעה נכונה של החוויה בחיים האמיתיים שלך. גם אם עברת חוויה חיובית, לפעמים קשה לחזור למציאות.
לדברי ד"ר רוזמן, המטופלים צריכים לדעת שהתהליך עשוי לגעת בנקודות משמעותיות באוטוביוגרפיה שלהם וגם שהחוויה החושית בלתי רגילה. "חלק מהמטופלים מגיעים עם חוויה של ניכור, של בדידות. עבודה עם קבוצות תחת ההשפעה של החומרים הללו מנבאת שיפור במגוון מדדים של יכולות בין־אישיות ושביעות רצון מקשרים בין־אישיים. שמעתי ממטופלים בדיכאון שהתרופות האנטי־דיכאוניות סוגרות אותם, ואילו הטיפול הפסיכדלי פותח אותם".
אבל השינוי נובע מהוויה עם החומר ולא מן החומר, הוא אומר ומוסיף כי אחרי זמן מה החוויה חולפת והמציאות חזקה ממנה. "אנחנו ממליצים לנצל את התקופה הזאת של אחרי החוויה לעבודה נפשית ומעשית, לעשות שינויים בחיים".
כעת במכון שמיר מקווים לעזור באותה הצורה לנפגעי פוסט טראומה, חולי סרטן סופניים שמצויים בחרדה קיומית, אנשים שסובלים מדיכאון עמיד לתרופות ומכורים לסמים.