ראש הממשלה בנימין נתניהו / צילום: שמוליק גרוסמן, דוברות הכנסת
ביום שישי האחרון (4.12.2020) פורסמו בעיתון "מקור ראשון" שורה של סקרים, שביקשו לצייר את פרופיל המצביעים למחנה הימין נכון להיום. אחד מהסקרים, שנועד להציג את הנושאים שהכי חשובים עבור מצביעי ימין, הציג תוצאות מרתקות: בראש סדר העדיפויות עמד "קידום אנשי ימין במערכת המשפט ובפקידות הגבוהה", לאחריו "פתיחת השוק ויישום מדיניות כלכלית ימנית", ובמקום השלישי "שילוב אנשי ימין במוקדי תרבות ישראליים". הסקר הזה מצביע על לא פחות ממהפך בסדר היום הימני: ההתנחלויות והפלסטינים נדחקו לשולי סדר היום - בעוד נושאי פנים מובהקים תופסים את ראש סדר העדיפויות.
אם הסקר הזה היה נעשה לפני חמש-שש שנים, התוצאות היו שונות בתכלית; ויש בו כדי להעיד על מהפך מחשבתי עצום בימין הישראלי, ובעיקר הבנה כי קובעי המדיניות אינם יושבים רק בכנסת ובממשלה, וכי כוחם של אנשי המנגנון הבלתי נבחרים ומעצבי דעת הקהל לייצר מציאות על אף ובניגוד לתנועה האלקטורלית ימינה.
זהו תהליך התפכחות נדרש וחשוב, שתחילתו עוד בימי ההתנתקות - אולם בעיכוב של שלושים שנה לפחות אחרי השמאל הישראלי, שהבין כי השליטה במנגנוני "כוח רך" יכולה להחליף את איבוד שליטה ברסן השלטון.
הימנים רוצים אפוא שינוי במוקדי הכוח הרך, שנתפסים מבחינתו כקובעי מדיניות - ובראשם בתי המשפט. ואיפה נמצאים נבחרי הציבור של מפלגת הימין המובילה? נבחרי הליכוד הבינו את רצון הציבור לפעולה בעניין הזה, ויותר ויותר שרים וח"כים מעלים את הנושא הזה לראש סדר העדיפויות שלהם. אולם איפה זה נעצר? אצל ראש הממשלה בנימין נתניהו.
בכל הקשור למערכת המשפט, נתניהו מעולם לא הציע פתרונות - הוא היה חלק מהבעיה. שידוד המערכות בבית המשפט ובזרועות האכיפה לא עניין אותו מעולם, הוא היווה חומה בצורה נגד שינויים דרושים כאלו, והטענה שמושמעת תדיר כאילו "ביבי הורס את בתי המשפט" מעידה על בורות מדהימה במיוחד, שנגיפת בפני מציאות עגומה מבחינת בוחרי הימין - נתניהו שומר על הממסד המשפטי, מטעמי שמרנות מוקצנת או הבנה ששופטים יכולים להזיק לו ועדיף לא להסתבך איתם.
רק כאשר הדבר הגיע אליו, הוא החל להביע התעניינות בזרועות האכיפה (לא בתי המשפט) - אבל גם פה, טיפול דמגוגי, מוקצן, שעל אף שיש בו חשיבות גדולה להעלאת הנושא לתודעה הציבורית (כפל הכובעים האנומלי של מוסד היועמ"ש, למשל), אין בו שום תרומה לשיקום המערכת ותיקונה. נתניהו מהווה אבן נגף בפני רפורמות חשובות במערכות האלו, ודומה שאף היום, במצבו הנוכחי, הוא אינו מעוניין לקדם שינויים במישור הזה - ויעיד ההסכם הקואליציוני עם כחול לבן, שהעניק לאבי ניסנקורן את משרד המשפטים על מגש של כסף.
כך שבעוד שבוחרי הימין מתעדפים את הנושא הזה בראש סדר העדיפויות שלהם - ההנהגה מטפלת בזה בצורה חובבנית, בצורה שהומחשה בפארסה בוטעדה לבחירת שופטים: עשרות שופטים מונו כהרף עין, ללא שלנבחרי הימין היה כל חלק בזה. הדיל של השופטים והמרכז שמאל העלה עשן מרוב עבודה, ומאגר השופטים לעליון ולמחוזי התמלא באנשים שיבקשו לשרת את מורשת ברק הפרוגרסיבית, ולא את האג'נדה של הרוב הימני בישראל.
זהו מחדל הנהגתי קולוסאלי, שגם מעיד על האנומליה של הועדה לבחירת שופטים: אם הרוב הימני לא יכול להשפיע על זהות מקבלי ההחלטות בישראל (והשופטים הם קובעי מדיניות בשיטה שהנחיל לנו אהרן ברק), די בכך כדי להוריד את המסך על הוועדה המוזרה הזו, בה השופטים בוחרים את ממשיכיהם. הציבור, להבדיל משנים עברו, רואה וזועם על המחדל הזה, וברור שהמפלגה שתרוץ עם הטיקט של שינוי הרכב הועדה לבחירת שופטים ורפורמות דרושות במערכת, תגרוף כמה מנדטים מבוחרי ימין.
מי זה יהיה? לא בנימין נתניהו, שהוכיח שוב ושוב שנושא זה לא עומד בראש מעייניו, והוא אינו מוכן להשקיע בזה שבריר מהמאמצים המבורכים שהוא משקיע בנושאי מדיניות חוץ וביטחון. אז אנא שרי הליכוד הנכבדים, חסכו מאיתנו את קולות השבר על הוועדה לבחירת שופטים, המחדל הזה כולו אצלנו בבית, ובאחריות מלאה של הנהגת הליכוד.
הכותב הוא ממייסדי "נתיב בליכוד" ולובי "האינטרס שלנו"