ענבל בן זקן, מעצבת בגדים ותלבושות, בעלת המותג MIZO / צילום: אלה גולן
לפני 17 שנה, כשהייתה בת 30, פתחה ענבל בן זקן את מיזו והפכה למעצבת בגדים ותלבושות. עד אז היא הייתה רקדנית וכוריאוגרפית, אבל לאחר הולדת בנה הבכור, החליטה להקים עסק משלה ולפתח את הכישרון שלה בתחום העיצוב. לאורך השנים עבר העסק הקטן תהפוכות - מהמשבר של 2008 לטלטלה משפחתית, בעקבות הנפילה של בן זוגה ושותפה לעסק לעסקת נדל"ן פיקטיבית שבה הפסיד 5 מיליון שקל.
העסק שרד את התהפוכות וגם את פרידתם של בני הזוג, ומאז 2012 בן זקן מנהלת אותו ביד רמה. היא צפתה בו גדל, אבל עכשיו היא נאלצת להתמודד עם אתגרים חסרי תקדים. "בישראל העלויות שלנו כל הזמן עולות - שכר הדירה, החומרים, הייצור בארץ. תמיד הצלחתי להסתדר ולהתאים את עצמי למצב, להיות יצירתית בתוך המצב העסקי והכלכלי", היא מספרת. "היום, אני מנסה בכל פעם להמציא פורמט אחר כדי לא לטבוע. למכור באינטרנט, לעשות ימי סטיילינג 1:1 אצלי בחנות, להיות יותר זמינה ללקוחות ולמשוך כל הזמן בחזרה את האנשים".
לעסק של בן זקן לקוחות קבועות. היא מתמחה בתלבושות להפקות בארץ ובחו"ל, ובשונה מעסקי האופנה המהירה - היא לא יכולה לבסס את העסק שלה על הזירה הדיגיטלית. "במשך חודשים לא הייתה בעסק תנועה. למכור באונליין זה משהו שחברות גדולות מצליחות לעשות. אני לא יכולה לעשות קמפיין בעשרות אלפי שקלים. אני מייצרת קולקציות קטנות ואיכותיות, והלקוחות רגילות להגיע ולמדוד. לאנשים גם קשה להוציא עכשיו כסף על בגדים, ודאי כשאין אירועים וחיי הפנאי נעצרו".
איך את מתמודדת מבחינה כלכלית?
"הייצור שלי הצטמצם. במקום 100 חתיכות מדגם, אני מייצרת 20. המחזור הפך להיות מינורי וקטן, ואני מנסה לא לסגור את העסק, למרות הכול. אני מנסה, כמו בסופה, להשאיר את הראש מעל המים גם אם אני עדיין לא שוחה. קיבלתי מענק, אבל המענקים האלו הם רק כדי לא לטבוע. זה לא מאפשר מחיה. לקחתי גם הלוואה בערבות מדינה כדי לא להכניס את העסק למינוס, אבל את ההלוואה הזו אני אצטרך להחזיר".
באוגוסט לפני שנה, בן זקן החליטה להעביר את הסטודיו שלה ממשכנו בנווה צדק, שם שילמה שכירות של 15 אלף שקל בחודש, למקום קטן וזול משמעותית בגן החשמל. "מצד אחד, אני מברכת כל יום על זה שלא נשארתי בנווה צדק ולכן העלויות שלי נמוכות יותר בתקופה הזו", היא אומרת, אבל הסיפור הזה מאוד מאתגר. ההורים עוזרים לי כלכלית, וזו לא התחושה הכי נפלאה בעולם לבקש עזרה מההורים בגיל 47. פתחתי תוכנית חיסכון. כסף שהיה מיועד לקניית דירה יום אחד משמש אותנו למחיה בתקופה הזו".
בן זקן ציפתה שהמדינה תתנהל אחרת. "הייתי מצפה שהמדינה תתמוך בנו בתקופה הזו, שתוריד מסים, ושתעזור לאנשים שמתעקשים לייצר בארץ. העסקים הגדולים שמביאים סחורה מחו"ל מקבלים תמיכה הרבה יותר גדולה מאיתנו", היא אומרת. ביקשתי מעיריית תל אביב לעשות אירועים במרחב הציבורי שמשלבים אמנות, וזה לא מתקבל בברכה. זה מצער שבמדינה שלנו אנחנו לא מצליחים לייצר אלטרנטיבות כדי להיות בעשייה ולשמר את התרבות בתקופה הזו. ובתור מעצבת ויצרנית כחול לבן, יש לי תקווה גדולה שאנשים ישחררו קצת את הרצון ב'פאסט פוד' ויבינו שעל איכות צריך לשלם קצת יותר, אבל היא בהחלט משתלמת".
עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il