רחוב ריק בתל אביב / צילום: כדיה לוי, גלובס
אני גרה במרכז בני ברק, אבל בניגוד לידוע לכם מתוך התקשורת על החרדים, אני עובדת בבית, בדיוק כמו הרבה מחברותיי, ואפשר לספור בקלות את הימים בהם הילדים שלי היו בחוץ מאז מרץ.
אני לא מתלוננת על קשיי הלמידה בזום, כי אין זום. אני גם לא מתלוננת על המורות שמעמיסות עליי את עבודת ההוראה שלהן כי המורות לא מצליחות להעמיס עליי בדקות של השיעור ב"מרחב הקולי". אני בסך הכל אמא לשבעה ילדים מקסימים שהקטנה שבהם נולדה בקורונה.
אז חופשת לידה נורמלית לא היתה לי, אבל היתה לי תקופה של היכרות נפלאה עם הילדים שלי. גיליתי שילד אחד הוא גאון במתמטיקה. הוא פותר את התרגיל עוד לפני שאחיו מקליד אותו במחשבון, ילדה אחרת גילתה את המטבח ומוציאה סרוויסים שלא מביישים מסעדת גורמה, והשלישית סרגה גרדרובה שלמה ויפיפייה לתינוקת הקורונה שלנו.
מה עם לימודי מתמטיקה ואנגלית? קטסטרופה. ניסיתם פעם לפתור משוואה בטלפון? או לשוחח בשפה שניה בטלפון נייד עתיק עם בעיות קליטה? עם זה הילדים שלי ושל רבים מתמודדים. ובשתיקה.
אני לא היחידה שעובדת מהבית ובין לבין מסבירה איך עובד חוק כלים שלובים, מתקנת את שבעת הבניינים או מלמדת את ההבדל בין שבר מדומה לשבר אמיתי. אבל ההבדל העיקרי בין אישה חרדית שעושה את זה לכל אישה ישראלית אחרת היא העובדה שלאמא חרדית אין את הפריבילגיה לאפשר לילד לצפות בתוכן ביוטיוב או בערוץ הילדים בשביל לקבל שעתיים שקט. גם אין לה את הפריבילגיה שהילד שלה ילמד בימי הסגר, כי הלמידה הטלפונית היא אולי עשרה אחוזים של למידה, וגם זה רק במקרה שיש טלפון פנוי, כי כל האחים והאחיות צריכים את הטלפון ללמידה בדיוק באותו זמן.
גם הורה שיש לו אינטרנט בבית לצרכי עבודה, לא יכול למצוא תכנים לילדים שיתאימו לעולם התוכן החרדי. הבחירה בין להשאיר את הילד בסגנון החרדי הקלאסי לבין לאפשר לו תעסוקה שאינה עומדת בהלימה עם סגנון החיים החרדי, היא בחירה שרב ההורים אפילו לא חושבים עליה. מבחינתם, האופציה היחידה היא חזרה לשגרה. הם מחכים ליום שבו יפתחו מוסדות הלימוד והם יוכלו לנשום.
השמועות מדברות על 15% נשירה של נערים חרדים בגל הראשון. אתם יודעים מה קורה עם נער חרדי, שלא מכיר את הערכים החילונים, כשהוא מגיע לרחוב? הוא לא מצליח להגיע לשיעורי מתמטיקה בזום, וגם לא ליחידה עילית בצבא, אפילו אם הוא מוכשר במיוחד. הנער הזה נופל לפשע, הסמים מחכים לו בפינה והוא מתדרדר בקלות.
מערכת החינוך החרדית היא לא רק מערכת המיועדת לתת ידע. זו מערכת של שמירה על סדר יום, זו מערכת ההכרות והחיברות היחידה שיש לילד או ילדה חרדיים. זה כל העולם של הילדים שלא מצויים בעולמות הדיגיטל. וכשהרצון לשמור על הילד, שלא יסתובב ברחובות, מתגבר על הידע המועט בנושא הקורונה, הדרך לפתיחת מוסדות לימוד מאד קצרה.
מה הפתרון?
כיוון שאתם ואני לא בכירים במשרד החינוך, ואפילו לא מנהלי מוסדות חינוך חרדים, הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות הוא לא לתת יד לפער המתרחב והולך בציבוריות הישראלית.
השיח ברשתות החברתיות לא צריך להיות שיח של שנאה, משני הצדדים. לכולם קשה. העסקים קורסים, אנשים מובטלים, הילדים בקושי לומדים, החיים במגפה קשים, ולא פשוט לשמור על שפיות כשלא יודעים איך משלמים את המשכנתא או אם תהיה עבודה בחודש הבא. אבל כדאי לזכור שבדיוק כפי שהתקשורת הישראלית אוהבת להציג את ההפרות בחתונות החרדיות, גם כלי התקשורת החרדיים אוהבים להראות עד כמה החילונים שונאים אותנו, את המשטרה שמכה את הילדים שלנו, ואת הציטוטים הבוטים מהטוויטר של הפוליטיקאים.
מלחמה שאנחנו, האזרחים, לעולם לא מרוויחים ממנה. היא זו שמובילה אותנו להגיע לקלפי לבחירות חוזרות כבר מספר פעמים. ואם נודה על האמת, רוח הבחירות המתערבבת בסוגיות של בריאות וחיי אדם, יוצרים אדי רעל שמזיקים לכולנו.
הכותבת היא המו"לית לשעבר של העיתון "יום ליום"