בנימין נתניהו / צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת
נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו השבוע בנצרת אולי לא היה "נאום בר אילן" כלפי החברה הערבית, אבל בהחלט לא רחוק מכך. הוא היה מנוגד באופן חד ובולט לאינספור אמירותיו הקודמות ששללו את ההנהגה הערבית, ובעיקר את הרשימה המשותפת. היו גם אמירות כאלה נגד הציבור הערבי כולו, בין אם ישירות כמו "הערבים נעים בכמויות לקלפיות", ועד אמירות בוטות יותר שפורסמו בקמפיין הליכוד - ובציבור הערבי לא ישכחו את זה. אבל יש מי שלא ישכח ולא יסלח, ויש מי שיתקדם הלאה וישתכנע גם אם לא להצביע ליכוד, לעבור למפלגה ציונית ולא למשותפת.
שני דברים עיקריים הביאו את נתניהו לשינוי הכיוון הזה. האחד, השיח עם מנסור עבאס ורע"מ גרם לעימות פנימי בחברה הערבית. ראש הממשלה ואנשיו הופתעו מעוצמת התמיכה שקיבל עבאס על הכיוון שבחר - לפעול עם השלטון, לא לפסול שיתופי פעולה פוליטיים עמו, למתן התבטאויות נגדו, ובתמורה לקבל את מה שהחברה הערבית זקוקה לו.
המגמה הזו בחברה הערבית החלה לפני זמן רב והתגברה מאוד בעשור האחרון, אבל לרשימה המשותפת לקח זמן רב להבין אותה. כאן בגלובס פרסמנו את שינוי הכיוון שהחל איימן עודה להוביל לפני בחירות אפריל 2019. עודה נבהל אז מהפרסום, אך הבין שהציבור דווקא מסכים לכך. עבאס, גם כן בראיון בגלובס, הצהיר מפורשות על מדיניותו כפי שהתבטאה בחודשים האחרונים, וכאמור קיבל לא מעט תמיכה.
מוקד השינוי השני היה הסכמי השלום עם בחריין והאמירויות. נתניהו, שתדמיתו בחברה הערבית הייתה של סרבן שלום, נתפס פתאום אחרת: לוחץ ידיים לבעלי כאפיות ולובשי גלביות. לפתיחה של המפרציות הללו לחברה הערבית הישראלית יש הד עצום. כך, למשל, שיעור התיירים הערבים מכלל הישראלים המגיעים לדובאי גדול בהרבה משיעורם באוכלוסייה. לא בכדי נתניהו אמר בנצרת כי הוא מכוון בשיחותיו עם עמיתיו במפרץ להשקעות בחברה הערבית.
הלם ותגובות סותרות
דבריו של נתניהו על גאוותו בחברה הערבית, בצוותים הרפואיים, באנשי העסקים וביזמים שבאים משם, ועל הצורך והחשיבות בשילוב בחברה הישראלית כולה, שונים מאוד מהדרך שבה הוא נתפס קודם לכן. למעשה, הם גורמים להלם ממש בחברה הערבית ולתגובות סותרות.
כך, למשל, ת', אדם בכיר ומוכר בחברה הערבית בצפון, שבעבר נשא במשרה גבוהה וכיום מעורה בהוויה הפוליטית, אומר כי נתניהו מזלזל באינטליגנציה של החברה הערבית. "זה מהלך מאוחר, למה הוא לא עשה את זה לפני כמה שנים? מה הפריע לו? הוא חושב שהציבור הערבי ישכח את כל מה שהיה קודם?
"הוא מתפאר בתחנות משטרה, מה עם מוסד חיובי לחברה הערבית? בית חולים, מכללה, שלא לומר יישוב ערבי". ועם זה, ת' מודה שהטקטיקה הזו תביא לנתניהו הרבה יותר קולות מבעבר, ואולי אפילו מנדט שלם.
הוא מוסיף כי מינוי של דמות ערבית לרשימת הליכוד או רשימות אחרות עשויה להתקבל כ"חזרה לתקופת המוכתרים", ולכן מציע במקום זאת למנות איש מקצוע לתפקיד ביצועי. למשל, מינוי מנהל בית החולים האנגלי בנצרת, פרופ' פאהד חכים מנצרת, לשר הבריאות. אגב, הוא מסכים כי הפלסטינים לא צריכים לעמוד במוקד ההחלטות של נציגי הציבור הערבים - "שיעשו קודם לביתנו, ואחר כך לבית הרשות הפלסטינים".
ע', ראש מועצה בולט בחברה הערבית, אומר דברים אחרים. "ברור שלא נשכח כלום ממה שנתניהו אמר על הערבים, אבל אלה שמדברים יפה כלפינו, בשמאל הישראלי, עשו משהו בשבילנו? או יכולים לעשות משהו כזה? תוכנית 922 (תוכנית החומש הכלכלית לחברה הערבית, שהיקפה יותר מ-10 מיליארד שקל, ד"ז), על אף מגרעותיה הרבות, רשומה על שם נתניהו. ההסכמים עם האמאראת (האמירויות) ובחריין מראים שהוא זה ש-Can deliver.
"אנחנו צריכים את מי שיכול להביא את התקציבים והתוכניות, לא את מי שרק מדבר על זה - ואפילו לא מגיע לביקור ביישוב ערבי אלא נואם מתל אביב".
בהיבט הרחב יותר, נתניהו שבר מוסכמות מול החברה היהודית: כעת הוא מציג את הערבים כלגיטימיים בפוליטיקה, וזה מחלחל גם למפלגות האחרות. למרצ זכות הראשונים עם שני מועמדים ערבים בחמישייה הראשונה - אחת מהם מוצנחת - אבל זה כמעט מובן מאליו. כעת כמעט כל מפלגה בסביבה מחפשת מועמד כזה, או שכבר מצאה.
בליכוד, אגב, יש כמה וכמה שמות שעלו, וההתלבטות היא גם על המיקום. נתניהו, כך אומרים בסביבתו, לא אמר את המילה האחרונה. בהמשך יהיו עוד הכרזות ומעשים, "שיוכיחו לציבור הערבי כי נתניהו טוב גם לערבים".
הדאגות של סער
בצד הימני של המפה, אצל "תקווה חדשה" של גדעון סער גם כן צפוי להיות מועמד ערבי. שם מסבירים כי מעולם לא פסלו את הערבים כציבור כפי שעשה נתניהו, אלא את מדיניות נציגיהם בכנסת, שיוצאים נגד מהות המדינה כיהודית ודמוקרטית.
האם זה פוסל שוב אפשרות של שת"פ פוליטי עם אחת מהמפלגות הערביות? יועז הנדל, מבכירי תקווה חדשה, שהתנגד גם בכחול לבן לשת"פ עם המשותפת, אומר לגלובס: "שותפות פוליטית אפשר לייצר רק עם מי שמכיר בהסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לא מצליח להבין איך נתניהו רואה בתנועה האסלאמית שותפה".
אבל לסער וחבריו יש דאגות אחרות, כמו איך להפוך למפלגה הגדולה ביותר אחרי הליכוד, ואיך לקבל תמיכה מקיר אל קיר במועמדותו להקמת הממשלה אחר כך. התחברות עם בנט ומפלגתו נשללת שם, ובמקום זה תולים תקווה כי כאשר לנתניהו לא יהיו מספיק קולות ממליצים, הפנייה תהיה לסער, שיכול לקבל המלצות גם משותפי נתניהו, בנט והחרדים.
בתקווה חדשה נתלים בהתבטאויות של חברי כנסת מיהדות התורה על אי שלילת מועמדותו של סער, ועל הקשרים הטובים שלו עם הרבנים והפוליטיקאים המובילים. אלא שבצד החרדי משתמשים בסער בעיקר כדי לוודא שנתניהו יקבל את דרישותיהם לקואליציה הבאה. בראשן: חוק גיוס, פסקת התגברות וגם שורה של דרישות כלכליות במהותן, לגבי תקצובי הישיבות ותכוניות דיור ייעודיות למגזר.
אם גם עם החרדים והציונות הדתית עדיין לא יהיה לנתניהו רוב, המשחק ולו חלקית ייפתח - וסער יצטרך לגלות את כל כישוריו הפוליטיים לגייסם לקואליציה בראשותו. מהלך לא פשוט, כששותפיו האחרים הם ליברמן ולפיד.
מי אוכל את מי
בית המשפט העליון דחה לקראת סוף השבוע את הערעור שהגישה הנהלת מפלגת העבודה על החלטת המחוזי, בדבר קיום בחירות פנימיות במפלגה. הערעור נמשך, והבחירות לראשות המפלגה יתקיימו בעוד עשרה ימים.
אם ח"כ מרב מיכאלי תנצח בפריימריז, היא תפעל להתחברות עם מפלגת הישראלים של רון חולדאי. אם ח"כ איציק שמולי יחליט לרוץ וינצח, הוא יבדוק חיבורים אחרים, כמו כחול לבן.
במבט כולל, בעוד נתניהו משחק שחמט בתפקיד המלך, ומנהל אסטרטגיה מורכבת למטרות ארוכות טווח, במרכז-שמאל הדמקה בעיצומה: כל אחד מנסה לאכול את השני. כך צפויה התחברות של הקטנות - בעיקר שלח, העבודה ואולי זליכה - עם הישראלים של חולדאי.
מרצ לא ששה להצטרף לאף אחת מהאחרות, והיא סומכת על עצמה בלבד. יעלון קרוב יותר ללפיד מאשר לחולדאי, והוא בונה על אנשי המחאה שצירף, הרחוקים ממנו אידאולוגית כרחוק מזרח ממערב.
וגנץ? ההתנגדות העזה להתחברות אליו בקרב כמה מדמויות המפתח ב"ישראלים" מקטינה אפשרות כזו. לפיד עשוי להסכים רק בתנאים משפילים, ורק העבודה - אם שמולי יהיה בראשה - תשקול ברצינות את האפשרות.