פרמדיקים מכניסים מכניסים חולה קורונה לביה"ח, בירושלים / צילום: Reuters, Ammar Awad
עד שחליתי בקורונה, גם אני התנגדתי לסגר וחשבתי שהוא לא הכרחי. שיש אופציות אחרות, כמו אכיפה קשה, ואם אפשר שתהיה דיפרנציאלית, כי אנשים לא ימותו מקורונה אלא מרעב, ומומלץ שהאוכלוסיות בסיכון ישמרו על עצמן, כי השאר, וביניהם גם אני, ידלגו מעל הנגיף באותה קלות שבה פרופ' יורם לס טוען שאין בכלל מגפה.
ואז יצאתי חיובית. וגם שתי הבנות שלי. שבוע מאז ההחלמה שלי (הקטנה סיימה את הבידוד רק בסוף השבוע), אני מבקשת מכל האפידמיולוגים הבכירים, הפרופסורים ידועי השם והמומחים לבריאות הציבור, מכחישי החיסונים וחסידי חסינות העדר, תפסיקו לבלבל את המוח ולהתייחס לווירוס החמקמק הזה כמו אל עוד שפעת. זה לא שאני מאחלת לכם חלילה להידבק, אבל רק מי שעבר את הסיוט הזה מבין, שלא מדובר בקייטנה, אלא בסיכון אמיתי לבריאות, שמספיקה טיפת רוק אחת או ידיים לא מספיק שטופות, כדי להדביק ולהידבק.
הבנות חטפו את המחלה קשה ממני. לאף אחת מאיתנו לא היה חום, לכן לקח לנו זמן ללכת להיבדק, אבל הן זכו בכל הרפרטואר הנלווה - כאבי גרון, ראש, אוזניים, שיעול, אובדן חוש טעם ועייפות מהגיהינום. דווקא אני, הקשישה, קיבלתי את זה קל יחסית, טיפה שיעול, צינון קל וכאב ראש לא נוראי. המשכתי לעבוד כרגיל מהבית, טיפלתי בהן ומתתי מפחד שהמצב שלהן או שלי יתדרדר פתאום וכאב לי הלב שכאב להן כל כך.
שבועיים אחרי הופעת הסימפטומים הן עמדו על הרגליים. הייתה התנפלות על האוכל, כי זה לא תענוג גדול ללעוס המבורגר ולהגיש קרטון, ולמעט עייפות בימים הראשונים, המצב חזר לקדמותו. אצלי ממש לא. יותר משבוע מאז קבלת תעודת המחלים הירוקה, אני מרגישה כאילו מישהו קשר לי משקולות של חצי טון לרגליים. אני מתעייפת מהר מדי, נתקפת בשיעול היבש בגלים, בקיצור, גם השפעת הכי גרועה שחוויתי, וחליתי בכמה קשות במיוחד, לא סחטה אותי ככה, עד הסוף, כמו סמרטוט רצפה.
למי שלא חווה קורונה, קל להגיד שבתי החולים לא על סף קריסה, כי מה זה כמה מחלקות עם חולים קשים, כל חורף זה ככה. נכון, הצוותים הרפואיים מחזיקים מעמד, או לפחות החזיקו מעמד עם כמעט אפס טעויות, בתקצוב חסר ומצבת כוח אדם מצומצמת, עד שבאיכילוב נותק חולה ממכונת הנשמה, ככל הנראה בגלל שהצוות שחוק ומותש. בסוף המגפה אף אחד לא יתן להם צל"ש, אלא עונש. אם הסתדרתם כל כך טוב בתופת הזאת, אפשר לקצץ בתקציבי בתי חולים והקופות עוד קצת, הם ישרדו.
כשמספרי המאומתים עולים, אמון הציבור במקבלי ההחלטות יורד ואיתו הסבלנות, צריך להטיל סגר, גם במחיר פגיעה כלכלית קשה. כמו שסבתא הייתה אומרת לנו, "קודם הבריאות, אחר כך כל השאר".