קרן טרנר-אייל בראיון לתוכנית עובדה ב"קשת 12" / צילום: צילום מסך, עובדה "קשת 12"
בכל פעם שעולה ביקורת על החלטה כלכלית או על תהליך קבלת החלטות חוזרת המנטרה של נבחר ציבור שהוא מחליט והפקידות מונתה כדי ליישם. כמו כל מנטרה, הרצון הוא להשפיע על התודעה ולמצב את הסיטואציה כוויכוח על ערכים או דרך פעולה. מיצוב זה גם ממשיך לכיוון של: אני נבחרתי על ידי הציבור ואני מייצג את רצון הבוחר, ומנגד חבורת פקידים - אפורים וביורוקרטיים שאותם אף אחד לא בחר מנסים לבלום את רצון הבוחר על פי השקפותיהם. יש המרחיקים לכת וממצבים את אותם כפקידים אטומים, בעלי השקפה כלכלית ליברלית, בני טובים וכדומה. אין לי ספק שבעקבות העלאת הנושא לסדר היום, נשמע שוב קולות דומים בנושא.
מנטרה לחוד ומציאות לחוד: אנחנו מכירים את הביטוי "ירד לטימיון" - המשמעות המוכרת לכולנו שהדבר אבד או לא נשאר ממנו כלום. אבל משמעות נוספת למילה (מהמקור היווני) "טימיון" היא אוצר המדינה. המציאות היא שהפקידים "האפורים" של משרד האוצר מנסים לוודא שכספי המיסים שכולנו משלמים לא ילכו לאיבוד. לכן, במטרה להוציא מקסימום מהמשאבים המוגבלים, מתבצעים תהליכי קבלת החלטות מובנים.
השלב הזה עשוי להיות קשה מאוד לפוליטיקאים: לשים להם מראה למשמעות ההחלטה שלהם, כולל החסרונות, לשמוע אלטרנטיבות עדיפות מבחינה חברתית וכלכלית אך עם נראות ציבורית פחותה - אכן קשה, במיוחד במצב של אי יציבות פוליטית המאופיין ברצון להציג הישגים קצרי טווח. הצגת המשמעות של חריגה מתקציב, השלכות על דירוג או אפילו דעות שונות על סדרי עדיפויות - גם את זה מותר (עדיין) להביע. בחודשים האחרונים הסתבר לנו שכקשה לשמוע דעה אחרת - חוזרים על המנטרה במטרה לקעקע את בסיס הלגיטימציה של השדרה המקצועית להביע דעות.
במציאות אין בעיה אמיתית של הדרג המקצועי ביישום החלטות שהתקבלו (בהנחה שניתן חוקית ליישמן) - "הבעיה" היא באי מתן גיבוי של הפקידות לשליפות פוליטיות והחשש הפוליטי מהביקורת הציבורית. לכן, הם מנסים להחליש את הפקידות על מנת לרכך את הביקורת או להכניע את הפקידות לתמוך בצעדים שגויים. לצערי, הבחנתי בתופעה מוזרה, כאשר מדובר בפקידים עם זיקה פוליטית יש הימנעות מכל ביקורת גם בדיונים פנימיים, כנראה שיש שם תמימות דעים מפתיעה!
החלטות לא יכולות להתקבל ללא עבודת מטה רצינית קודמת
כשם שצריך להיות ברור לכל פקיד ממשלתי שבסופו של דבר ההחלטה על מדיניות היא של הדרג הנבחר, צריך גם להיות ברור (ולצערי נראה שזה לא המצב כיום) גם לכל נבחר ציבור שהחלטה כזו לא יכולה להתקבל ללא עבודת מטה רצינית קודמת של הדרג המקצועי שמאפשרת לנבחר הציבור להבין את המשמעות של כל החלטה.
בשנים האחרונות אני מלמד את הסמינר בניתוח מדיניות לתואר שני בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. במסגרת הסמינר אנו עוברים באופן יסודי על תהליכי קבלת החלטות של החלטות מדיניות ומחדדים את השלבים החיוניים להבטחת מיצוי אופטימלי של משאבי המדינה להשגת מטרות חברתיות כלכליות. אילוצי המשאבים הציבוריים בעשורים האחרונים הובילו את הממשלות בעולם המערבי לגבש פרקטיקות מובנות להקצאה יעילה של תקציב המדינה. גם בישראל התהליכים השתכללו ויש ניסיון ליישם מבחני עלות תועלת, שיפור רווחה חברתית ועוד. כל אלו עומדים בסיכון בחודשים האחרונים, העברת ביקורת הפכה להיות לא לגיטימית ולא רק בנושאים כלכליים.
היתה לי הזכות לכהן בתפקידים שונים במשרד האוצר למעלה מ-10 שנים, אולי היתה אז תקופה אחרת, השתתפתי וניהלתי תהליכים של קבלת החלטות, הצגנו משמעויות, חלופות והתקבלו החלטות. החלטות רבות התקבלו גם בניגוד לעמדת הדרג המקצועי, כמובן שבחלקן (גם בדיעבד) טעינו ובחלק גם צדקנו. אבל היה תהליך מסודר שבו התקיים החוזה בין הממשלה לציבור לפיו הוצאת הכסף תעשה לאחר תהליכי קבלת החלטות מסודרים. אילוצי הקורונה אינם מהווים תירוץ לשליפות של צעדי מדיניות, ניתן לפעול בתהליך שקול גם במהירות.
מעולם לא חששתי להביע בדיונים פנימיים, בכנסת ובפורומים מקצועיים את עמדת הדרג המקצועי באוצר. זו החובה של משרת ציבור. המגמה של היחס למשרתי הציבור בחודשים האחרונים מאיימת על אבני היסוד של תהליכי קבלת ההחלטות. אם תמשיך המגמה, משאבי הציבור וכספי המסים שלנו אכן ירדו לטימיון. המיצוב האלטרנטיבי באמצעות המנטרה שאני אחליט והפקידות תיישם הוא פייק ניוז לכל דבר.
הכותב הוא חבר סגל בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית ולשעבר ראש אגף התקציבים באוצר