החברה החרדית בבריטניה מפגינה נגד הגדרות האנטישמיות של ה-IHRA / צילום: Reuters, Nick Ansell
האנטישמיות היא אכן רעה חולה, אבל הניסיון למנוע את חופש הביטוי על ידי הגדרה רחבה של אנטישמיות והפיכתה לחוק מזיק למלחמה באנטישמיות ולמעמדה של מדינת ישראל בקרב קהלי היעד החשובים ביותר שלנו.
הנושא עלה לסדר היום בעקבות החלטה של מזכיר המדינה היוצא פומפאו, בתקופה שאחרי הבחירות בארה"ב, להגדיר ארגונים התומכים ב-BDS כאנטישמים ואסורים מבחינת החוק האמריקאי. החלטה זו, ככל הנראה, לא תצא אל הפועל בשל מדיניות ממשל ביידן נגד ה-BDS מצד אחד, ונגד פגיעה בחופש הביטוי מהצד השני.
בנוסף לכך, קיימות יוזמות להפוך את ההגדרה לאנטישמיות של ה-IHRA (כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה) לחוק שהתבטאה במכתב לממשל ביידן מוועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים. לעומת זאת, עשרה ארגונים יהודיים פרוגרסיביים, שאליהם הצטרפה גם התנועה הרפורמית (שהיא התנועה הדתית הגדולה ביותר ביהדות אמריקה), יצאו בקריאה להימנע מכך. הסיקור התקשורתי בארץ מעוות את עמדת הארגונים הללו.
אין מדובר בהתנגדות להגדרה עצמה (למרות שיש בה סעיפים שלדעתי הם אכן בעייתיים, ואותם אפרט בהמשך), אלא באפשרות שהפיכתה לחוק תגרום לפגיעה בחופש הביטוי. חשוב לציין שגם מנסחי ההגדרה, וביניהם פרופסור דינה פורת ועורך הדין קנת' סטרן מתנגדים להפיכתה לחוק. קנת' סטרן אף יצא פומבית כנגד המגמה של ארגוני ימין להשתמש בהגדרה של האנטישמיות כנשק נגד ביקורת לגיטימית על ישראל.
לא סוגייה של שחור ולבן
רדידות השיח בסוגייה זו מזכירה סוגיות נוספות בהן הסיקור התקשורתי מתעלם ממורכבות העמדות ומציג אותן בצורה של שחור ולבן. כך, למשל, מי שחושבים שדיפלומטיה היא הדרך היעילה ביותר למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני מוצגים כתומכים במשטר האייתולות. כך גם מי שתומכים בדמוקרטיזציה בעולם הערבי מוצגים כתומכי "האחים המוסלמים" ומי שחושב שפתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי פלסטיני הוא אנטי ישראלי.
בכל המקרים הללו ההיפך הוא הנכון, וכך גם בויכוח על הפיכת ההגדרה של אנטישמיות לחוק. התנגדות להפיכת ההגדרה לחוק אינה מבטאת לגיטימציה לאנטישמיות וגם אינה נובעת מסיבות של טהרנות מוסרית.
אם ההגדרה של אנטישמיות תהפוך לחוק, יהיה קשה לשכנע חוגים ליברלים ופרוגרסיביים להצטרף להתנגדות לאנטישמיות, היות שמבחינתם מניעת חופש הביטוי פוגעת בערכים הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה הליברלית, ועל כן באופן אינסטינקטיבי ינקטו עמדה הפוכה.
מחקרים מראים שהסכנה המרכזית האורבת למדינת ישראל בדעת הקהל היא התרחקות הציבור הליברלי מאתנו. התרחקות שנובעת מעמדות אנטי ליברליות של ממשלות ישראל האחרונות. מדובר בהתרחקות של חלק ניכר מהמפלגה הדמוקרטית שחזרה להיות מפלגת השלטון בארה"ב, של רוב יהדות ארה"ב, שמדינתנו אמורה בהגדרתה להיות גם מדינתם, ושל רוב המדינות הליברליות באירופה שהם בנות הברית הטבעיות שלנו. השימוש באנטישמיות כנגד כל מי שמתנגד לכיבוש ואפילו לציונות מרחיק אותם יותר.
אם התנגדות לציונות היא אנטישמיות, הרי חלק גדול מהעם היהודי בעבר היה אנטישמי, כולל ארגונים שנלחמים כיום באנטישמיות כמו AJC. גם שני הקצוות של הספקטרום בתנועות הדתיות היהודיות - החרדים מצד אחד והרפורמים מצד שני - התנגדו לציונות, ומגוחך יהיה לומר שהם היו אנטישמים.
ישנם גם רבים שמתנגדים ללאומיות מכל סוג כולל הציונות ורבים מהם יהודים קומוניסטים ואחרים. בתנועת ה-BDS נמצאים יהודים רבים והשימוש באנטישמיות כנגדם פוגע גם במאבק באנטישמיות וגם במאבק ב-BDS. האשמתם של מבקרי ישראל והציונות באנטישמיות דוחף לזרועות ה-BDS רבים שמתרעמים על השימוש המניפולטיבי בקורבָּנוּת יהודית כדי להימנע מוויכוח עקרוני על טענותיהם.
אנטישמיות אינה אקסלוסיבית
למרות שהטענה העיקרית שלי היא בגנות הפיכת הגדרת ה-IHRA לחוק, ישנם אכן סעיפים בעייתיים בדוגמאות של ה-IHRA לאנטישמיות. למשל הדוגמה -"האשמת אזרחים יהודיים שאינם חיים בישראל בהיותם נאמנים יותר למדינת ישראל ולעם היהודי מאשר למדינות בהן הם חיים". קשה לטעון טענה כזאת בשעה שרוב היהודים בישראל מאשימים את ערביי ישראל בכך שהם רואים עצמם פלסטינים ונאמנים קודם כל לעם הפלסטיני. אפשר להתווכח עם האשמה שכזאת, ובצדק, אבל היא לגמרי לגיטימית.
דוגמה בעייתית נוספת היא "יישום סטנדרטים כפולים כלפי ישראל בדרישה ממנה לנהוג באופן שאינו נדרש ממדינות אחרות". אנחנו הרי רואים עצמנו כ"עם הנבחר" וכך גם רואים בנו תומכינו האוונגליסטים, ואם כך, מן הסתם לגיטימי לדרוש מהעם הנבחר יותר. כחילוני, איני מתחבר לטענה שאנחנו עם נבחר על ידי ישות אלוהית, אבל בהחלט מצפה שניקח על עצמנו את האחריות להיות עם נבחר מבחינת ערכינו והתייחסותנו למיעוטים וזרים. דווקא בשל מה שאנחנו עברנו. בנוסף לכך, היום שבו ישפטו את ישראל כפי ששופטים מדינות שאינן דמוקרטיות יהיה יום מאד עצוב, ה"סטנדרט הכפול" הוא מחמאה, שכן הציפייה מישראל ליותר מבטאת שרואים בנו חברה במועדון של המדינות הדמוקרטיות הליברליות שאמורות לתת דוגמא ומופת.
לסיכום, האנטישמיות היא רעה חולה, אבל הניסיונות לשמר אקסקלוסיביות לאנטישמיות ביחס למופעים אחרים של גזענות ושנאת זרים מונע מאתנו לייצר קואליציות עם מיעוטים וקורבנות אחרים. יתרה מזאת, הניסיון להשתמש בהאשמה באנטישמיות כדי למנוע ביקורת, גם כשהיא מוטעה או מרושעת, מזיק ופוגע ביכולתנו להילחם בתופעה המכוערת הזאת.
הכותב הוא מנכ"ל J street בישראל, היה יועץ מדיני לנשיא שמעון פרס, שירת בשגרירות בוושינגטון וכראש הנציגות הישראלית למדינות ניו אינגלנד בקונסוליה בבוסטון. חבר בוועד המנהל של מכון מתווים ובוועדת ההיגוי של יוזמת ז'נבה.