לפני שיהיה מאוחר מדי: חייבים להחזיר את הילדים לכיתות
שנה חלפה מאז התדפקה מגפת הקורונה על פתחינו, ולמשרד החינוך אין מתווה של ממש לחזרה ללימודים ולצמצום הפערים שהצטברו. אין ספק, שפגיעת הקורונה משתרעת הרבה מעבר לפגיעה במערכת החינוך. הריחוק החברתי ופגיעתו הקשה במרקמי היסוד של חיינו לא פסחו על איש.
מעבר לנזק הכלכלי הכבד, נאלצנו לוותר גם על דברים רבים שהיו בגדר המובן מאליו. מוסדות יציבים ומוצקים דוגמת משפחה, סבא-סבתא, החוגים, הקהילה, החברים, בית הספר, אוניברסיטה, מקום עבודה חווים זעזועים קשים ומחכים לפתרון .
חרף זאת נדמה לי, כי במסגרת בחינת מאזני הפגיעה בין סגר לפתיחה קיימת התעלמות מהפגיעה הממושכת הנגרמת לתלמידי החינוך היסודי והתיכוני.
מערכת החינוך הישראלית מוכרת היטב לכולנו. בין כתלמידים, בין כהורים ובן כסבים וסבתות. שנים רבות התרגלנו להתייחס אל קיומה כמובן מאליו. במקרים רבים התחושה היא, שמדובר במעין סוג של שמרטפות שאין מתאם ברור בינה לבין חינוך התלמידים או אפילו הרחבת השכלתם.
יתכן שזו הייתה גם הסיבה, שההחלטה בדבר השעיית לימודי שכבות גיל שונות לתקופות מוגבלות, התקבלה בציבור ההורים כסוג של חופשה מוארכת נוספת. בואו נודה - עיקר הטרוניות עקב השעיית הלימודים התמקדו בשלבים הראשונים בפגיעה ביכולת ההורים לעבוד. גם המענים שנתנו עדיפות לילדי א-ד, מתוך הבנה שאינם יכולים להישאר לבד בבית, מבטאים במידה רבה את תפיסת השמרטפות.
אם אכן היה מדובר בהשעיית לימודים לתקופה קצרה זו או אחרת, ניתן אולי היה לראות את הדברים בהיבט זה, ולתת עדיפות מוחלטת לבריאות האוכלוסייה (בעיקר המבוגרת). על פני פגיעה בהשכלת הילדים שניתן יהיה להשלים בהמשך.
אלא, שיום מצטבר ליום, שבוע לשבוע וחודש לחודש. אנו נמצאים בפתחה של השנה השנייה בה מערכת החינוך סגורה. יש לעמוד ולזעוק את זעקת הדור שאיבד שנת לימודים, ועלול חלילה להמשיך ולאבד.
אין המדובר רק ברגרסיה בחומר הלימוד המאפיינת תלמידם רבים. ההפסד הוא עצום, ובמקרים רבים כבר אינו בר תיקון. זוהי שנה אבודה בהיבטי חינוך (כן חינוך במשמעותו הפשוטה והבסיסית ביותר), במיומנויות תקשור בינאישיות, בבניית היכולת להתמצא בתוך חברה פעילה ורב גונית, ולתפקד בה. ועוד מגוון היבטים והשלכות, שהריחוק החברתי פוגע בהם אנושות.
תופעות מסוג מלנכוליה מסתגרת מחד, וחבורות בני נוער משועממות מאידך פושות במהירות מבהילה ואין מענה. באופן פרדוקסלי דווקא העובדה, שמדובר במצוקה המאפיינת כמעט כל בית בישראל, מונעת את המיקוד הנדרש לתפישת גודל הבעיה. קבוצות לחץ אחרות הזועקות את זעקתן (הכואבת גם היא) מחרישות את הזעקה השקטה של דור התלמידים הנוכחי, שבמקרים רבים אינו מודע לאובדן שהוא חווה בימים אלה.
הגיעה העת להעלות את החינוך לראש סדר העדיפויות, ולהתגייס למאמץ חירום לאומי של השבת כלל התלמידים לכיתות. לא ניתן להסתפק בחצאי ימים או בחצאי שבועות. יש לשאוף להשבת כל התלמידים למסגרות מלמדות בהקדם האפשרי, והכול תוך ובכפוף לשמירה מרבית על הבריאות.
לצורך כך, יש להפעיל מאמץ ברמה הלאומית לפתרון בעיות היסוד העומדות בפני החזרה המלאה ללימודים, שהמרכזיות שבהן הן המחסור בתשתיות פיזיות ומגבלת כוח ההוראה. חלק מאופני הפתרון מוטלים למרגלותינו וכל שיש לעשות הוא לקדמן.
כך למשל, יש להסמיך כל רשות מוניציפלית להפוך מתקנים עירוניים לאתרי לימודים. כיתות יכולות ללמוד במתנסים, במוזיאונים, באולמות בבתי כנסת, במכונים, במרכזי תרבות ועוד. גם את מגבלת כוח האדם ניתן לפתור באמצעות גיוס מילואים פשוטו כמשמעו.
חיל המילואים יורכב ממורים שפרשו, מהורים בחל"ת, מהורים מתנדבים המתאימים לכך, עמותות חינוכיות ועוד. מהלך החיסון המקיף שמתבצע כיום בישראל מאפשר הגדלה משמעותית של אוכלוסיית המבוגרים שיורשו ללמד ולאפשר תגבור משמעותי לכוח האדם הקיים.
אין לנו כיום את הפריבילגיה לטעון, שמתקנים כשירים פיזית דוגמת מתנ"ס אינם עומדים בדרישות כשירות אלה או אחרות, או שהורים-מתנדבים אינם כשירים ללמד או כל טענה אחרת שהייתה תופסת מקום של כבוד בימים כתיקונם. הימים אינם כתיקונם ומחיריה של אלטרנטיבת המחדל הולכים ומאמירים.
יש לאפשר פתרונות יצירתיים שימנעו את המשך המצב הנוכחי. הגיע אפילו הזמן לתת מעט מקום לתכונת האלתור שכה אפיינה בעבר את הישראליות ולמנוע קפאון ביורוקרטי משתק. מינוי פרוייקטור/ית ייחודי שי/תתמקד/במשימה זו תוך תכלול פתרונות, והעברת ידע וניסיון מרשות לרעותה יסייע גם הוא. הנזק המצטבר מהפגיעה הממושכת הנגרמת לתלמידים ומאוזלת היד הממשלתית חייב להיעצר.
הכותבת היא חברת כנסת לשעבר, אשת ציבור, מרצה וסופרת
