זקני הקהילה היהודית הקטנה של דנבלין מקבלים את פני מייסד פולין החדשה והגיבור הלאומי שלה יוזף פילסודסקי, 1920 / צילום: מתוך ויקיפדיה
מה מזכיר לכם הקול הבא? ב-1927, בוורשה בירת פולין, האמא של המפלגות החרדיות מחליטה להעדיף פרגמטיות על פני נאמנות אתנית. היא מסתלקת משותפות עם יהודים חילוניים, כדי למצוא נתיבות אל לבם של השלטונות במדינת הלאום הנוצרית.
לי היא מזכירה את רע"ם, שעתה זה החליטה כי עימות חזיתי עם הרוב היהודי אינו מועיל לאינטרסים של בוחריה.
ב-1927, אגודת ישראל הייתה רק בת 15. חמש שנים קודם היא עשתה יד אחת עם כל הפלגים היהודיים בפולין, כולל אלה שאוקיאנוס של חשד ושל טינה הפריד בינה לבינם. אז, האגודה הצטרפה לרשימה יהודית משותפת, שעשתה חיל בבחירות לפרלמנט של סוף 1922. היא קיבלה 8% ממושבי הסֵיְם (פרלמנט), בצירוף 12 מושבים בסנאט. זה היה הייצוג הגדול ביותר של יהודים באיזשהו פרלמנט עד שקמה מדינת ישראל.
אבל הרשימה המשותפת הייתה חזית של התנגדות. הרוב הפולני בפרלמנט שנא אותה. ההיסטוריון של יהודי פולין שלמה נצר כותב: "הימין הפולני הזועם פתח בהסתה אנטישמית פרועה תוך שיסוי ואלימות מילולית חסרת רסן. חוגים אלה אף תבעו להשליט עיקרון, שבענייניה הגורליים של המדינה יכריע רק 'רוב פולני טהור".
בקולות היהודים נבחר נשיא חדש לפולין, בדצמבר 1922. הוא היה איש מדע נוצרי למהדרין, אבל הימין קרא לו "הנשיא היהודי". איש ימין קיצוני רצח אותו חמישה ימים לאחר השבעתו.
הרשימה היהודית המשותפת משכה אש, ולא הניבה תוצאות. יהודי פולין היו שקועים במשבר כלכלי עמוק, והיו זקוקים לעזרה דחופה.
ב-1927 גדולי התורה החליטו (בראשם הרבי מגור), שהגיעה השעה לעשות לעניי עירם. האגודה הסתלקה מן השותפות הרחבה עם היהודים, וחלק ממועמדיה השתתפו בבחירות במסגרת "הגוש הבלתי מפלגתי לשיתוף פעולה עם הממשלה". היא הייתה כלי שיצר המשטר החצי-צבאי החדש כדי להיפטר מן הפילוג הסיעתי של השנים הקודמות. גדולי התורה הורו לחסידיהם להפגין נאמנות אזרחית, ולתמוך בממשלה.
בבחירות של 1927, הייצוג היהודי בפרלמנט פחת ב-60%. אבל לחלק מן הצירים ניתנה זירה חדשה לחלוטין: הם נעשו חלק של הקואליציה השלטת, מה שהעניק להם יכולת כלשהי, גם אם מוגבלת, להשתדל לטובת בוחריהם.
ערב מלחמת העולם השנייה, אחד מצירי האגודה בסיים היה הרב הצעיר יצחק מאיר לוין. הוא למד שם די הרבה על פשרות ועל פרגמטיות. עשר שנים אחר כך, לאחר שנמלט בעור שיניו מגטו ורשה, הוא יהיה שר הסעד הראשון בממשלת ישראל, יעמוד בראש האגודה במשך 20 שנה ויותר, ויעלה אותה על דרך ארוכה של פרגמטיות, לטובת האינטרסים של בוחריה.
מה יעשה המיעוט במדינת הלאום
לתרבותה הפוליטית של ישראל - במובן של צירוף ההרגלים והדפוסים, המניבים תוהו ובוהו רב-מפלגתי קבוע - לא היה כמובן מקור יחיד. אבל אין זו העזה גדולה לטעון, ששורשי התרבות הזו נעוצים בקרקע מזרח אירופית. זה פשוט: הרוב הגדול של היהודים חיו במזרח אירופה, התנועה הציונית התפתחה והבשילה שם יותר מאשר בכל מקום אחר, והיהודים היו משתתפים פעילים, או לפחות צופים פעילים, בפוליטיקות המקומיות.
בין הקרקעות המשפיעות של מזרח אירופה, המשפיעה ביותר הייתה זו של פולין, עוד מתחילת המאה ה-19, אבל ביתר שאת בין שתי מלחמות העולם. כל המפלגות היהודיות המרכזיות בישראל עלו משם, ציוניות כחרדיות.
פולין, שעתה זה חזרה ונולדה מקץ 125 שנה, רצתה להיות מדינת לאום. אבל השאיפה הזו התנגשה עם הדמוגרפיה. שליש מתושביה היו בני מיעוטים: אוקראינים, יהודים, ביילורוסים, גרמנים וליטאים. הלא-יהודים לא הבינו בכלל מה הם עושים שם. גיאופוליטיקה הכניסה אותם לשם, והם רצו מאוד לצאת.
ליהודים לא היו פתחי מילוט. חייהם הפוליטיים היו מלאים התלבטויות על המידה שבה הם צריכים להתערות בחיי פולין, להפגין נאמנות לממשלותיה, ולהוריד פרופיל מסיבות של אינטרס עצמי. האנטישמיות בפולין החדשה הייתה מטבע עובר לבוחר, והיא התעצמה והלכה. השאלה הייתה אם להזדקף ולהסתכן בשבירה, או להרכין ראש ולנסות לעבור בשלום.
כשקווי התפר נפרמים
התלבטויות היהודים בפולין יכולות להיות מקור של השראה, או לפחות של לקחים, לכל מיעוט גדול במדינת לאום, שהסובלנות בה מתמעטת וקווי התפר שלה נפרמים.
לפני 20 שנה כתבתי כאן רשימה תחת הכותרת "האמא הפולנייה של ערביי ישראל". זה היה בעקבות דיבורים של מנהיגים ערביים בארץ בזכות אוטונומיה כלכלית ותרבותית בגבולות 1967. אז עדיין האמינו רבים שבסוף המנהרה יעמדו שתי מדינות לשני עמים. חשבתי שכדאי למיעוט הערבי בישראל להימנע מלסגל לעצמו את האיבה למדינת הלאום שאפיינה את מיעוטי פולין.
"אולי אין זה רעיון רע להנהיג באוניברסיטאות ישראליות לימודים השוואתיים של מיעוטים, כדי לעורר את הזיכרון ולהגדיל את התודעה", כתבתי. "פולין של שנות ה-20 צריכה להיות ספר-יסוד בכל קורס מבוא, ואולי גם להיקרא בספריות ציבוריות ערביות. היא תראה שביחסים בין רוב למיעוט (גם אם המיעוט הזה הוא 'ילידי', כפי שמטעימים מנהיגי הערבים בישראל) יש לא פעם דינמיקה מסוכנת".
אינני חושב שמנהיגי רע"ם למדו את פולין, אבל הדמיון בין הפוליטיקה שלהם בדור האחרון לזו של אגודת ישראל מעורר מחשבה. כללית, מיעוטים נוטים להיזהר. יהודים נטו ברוב מקומות מושבם. תכונות כאלה אפשר למצוא בין הדרוזים והצ'רקסים, הבוגרים המצטיינים של קורסים להתנהגות מפוכחת של מיעוטים.
אני מנחש שלא קל לרע"ם, כפי שלא היה קל לאגודה. אבל כמו האגודה של אז, וכמו גלגוליה הנוכחיים, רע"ם מנסה להפוך למפלגת הלחם והחמאה. בתיאבון.