דרור פויר / צילום: יונתן בלום
א. שלושה אירועים התרחשו סביבי כמעט במקביל ביום חמישי האחרון. רכב החלל "התמדה" נחת על המאדים, שנמצא במערכת השמש שלי; גופת לווייתן מצוי נסחפה לחוף ניצנים, שנמצא במדינה שלי; ושלט המכריז על פרויקט פינוי-בינוי מתקרב הוצב בכניסה לבניין בתל אביב, שם נמצא הבית שלי.
ראשון שמתי לב לשלט. שלטים רבים כמוהו הוצבו ומוצבים בשכונה שלנו. לא מעט בניינים ישנים כמו שלנו כבר נהרסו ונבנו מחדש. על כל הריסה היו מודיעים מראש ותמיד אהבתי ללכת לראות; להיות מופתע שאני עדיין מופתע מהקלות שבה נופל בניין.
מלהיווכח בכל פעם מחדש עד כמה דקה הרצפה שכל חיינו מונחים עליה בביטחון שכזה. עד כמה דק הגג מעל ראשינו שאנחנו כל-כך סומכים עליו. יש גם משהו אנושי ואינטימי כל-כך בצורה שבה הכלים הכבדים מפשיטים את הבניין מקירותיו החיצוניים ומגלים לרגע את פנים הדירה הריקה לפני שהכול קורס לגל של אבנים. כל השכונה הייתה מתאספת.
זו לא הייתה הפתעה. כששכרנו את הדירה אמרו לנו שתוך שנה הורסים את הבניין ומאז עברו 14 שנים. 28% מחיי עברו עליי בדירה השכורה הזאת ואני חושב על כך שזה פחות או יותר מספר השנים שגרתי בבית הוריי לפני שיצאתי לפנימייה ועל זה שרוב הדירות שחייתי בהן בתל אביב מזמן לא קיימות; הבניינים נהרסו ואחרים קמו במקומם, כאילו שמישהו הולך אחריי ומוחה את עקבותיי.
לדעת זה לא כמו ששמים לך שלט מול הפרצוף. לא ברור כמה זמן זה ייקח, אבל בכל פעם שאני עובר דרך השלט, יש לי תחושה חזקה ומוזרה של סוף ואני חווה דז'ה וו של עצמי מהעתיד עומד במדרכה הנגדית ומביט בכל קורה: אני יכול לראות את הבית שלי - כמה דקה הרצפה שחיינו עליה! - מופשט מכבודו מול כל השכונה רגע לפני שהוא קורס ודבר לא נשאר ממנו מלבד גל של אבנים ואבק.
ב. אני רואה בלופ את הסרטונים של קבורת הלווייתן שנסחף אל חוף ניצנים. צופה בדחפורים הענקיים, מפלצות היבשה האימתניות, אותם דחפורים שעוד כמה חודשים יהרסו לי את הבית, דוחפים בקושי את גופת היונק הענק והנפלא שאם היה חי היה יכול לבלוע אותם - 17 מטרים אורכו וכ-25 טונות משקלו.
באחד מהצילומים ראיתי את אחת מעיניו המתות מביטה בי - אל הבור העצום שנחפר עבורו, ומסביב אנשים מתרוצצים, קטנטנים וחלשים, בין ענק המתכת ומלך המעמקים, וחושבים שהם מנהלים את הכול ועושים דברים טובים בעוד שכולנו יודעים מי פה עושה את הנזק.
באחד מאתרי האינטרנט מצאתי הקלטות של שירת הלווייתן. האזנתי להן מלוות את טקס הקבורה והתעצבתי."לווייתן מצוי" הוא נקרא, אבל אין בו שום דבר מצוי. מדובר בחיה בסכנה - ההערכה היא שנותרו ממנו כ-100 אלף פרטים בסך הכול. ובכלל, לדעתי זו חוצפה אנושית שאין כדוגמתה, לקרוא ללווייתן "מצוי" - מה זה, זבוב? ובכלל, מה עשה לנו המצוי שלכל אחיו הלווייתנים (ממשפחת לווייתני הענק) נתנו שמות נהדרים: "הכחול", "הצפוני", "גדול הסנפיר" - ורק הוא "מצוי"?
זו הייתה קבורה מוזרה ועצובה. אני רואה אותם מכסים את גופתו בגללי סוסים שיאיצו את תהליכי הריקבון ומתמלא זעם אפל, למרות הכוונות הטובות; אמנם טרם ברור לחלוטין אם הזיהום, מעשה ידי האדם, הרג את הלווייתן או לא, אבל הזפת שמזהמת את החופים נמצאה גם בבטנו. זפת, לא נביא ולא פינוקיו. הייתי מכסה בגללי סוסים את אלה ששפכו את הזפת לים ולא את הלווייתן.
עד שהיה קצת מזג אוויר אמיתי שגרם לארץ הזאת להיראות יפה כל-כך, עם שלג בהרים ומים בנחלים, כחול בשחקים וירוק במרחבים, עד שנפתח קצת המשק וסומק חזר להציף את לחיי העיר ונעים היה לצאת ולבלות ולהיות אופטימיים - בא זיהום הזפת והוציא את כל מצב הרוח. יש משהו בצילומים האלה של חיות וחופים מכוסים בנוזל הצמיגי והשחור שפשוט מוריד את הנפש לברכיים. אי אפשר לקבל כמה דקות רגועות במדינה הזאת?
"מקור הזיהום עוד לא ידוע", הם אומרים, אבל כולנו יודעים מה מקור הזיהום ולא היה צריך שום צו איסור פרסום מלכתחילה - פרקטיקה מזוהמת בפני עצמה שרק הולכת ומתגברת בישראל; יותר מדי פעמים, הדבר הראשון, ולא פעם היחיד, שהמדינה עושה זה לדאוג להסתיר מאיתנו מידע, ואחר כך להשתומם על חוסר האמון.
מה עוד אתם מסתירים מאיתנו? - כל הזיהומים מגיעים מאותו מקור: מאיתנו, בני האדם, המזהם המצוי. הזרמים הביאו לחופינו כמה עשרות או מאות טונות של דלק, אבל 150 אלף טונות של דלק נשפכים לים התיכון בכל שנה. מי שהטיל את הדלק לים לא שונה מהותית מכל מזהם אחר, קטן או גדול (יחד עם הזפת הייתה כמות עצומה של פסולת פלסטיק שזרקנו בעצמנו מתישהו), וכמו רובם, סביר להניח שגם הוא לא יישא בשום אחריות אישית.
קשה להכיל את הזיהום הזה, בטח כשרואים אותו בעיניים. ראיתי שכותבים שהזיהום הזה והטיפול בו רק מוכיח שישראל לא בנויה ל"אסון הגדול" או ל"איום האמיתי". לא שמישהו באמת היה צריך עוד הוכחה, אבל תמיד טוב שיש למה לחכות.
ג. ובעוד בני אדם מזהמים את הים התיכון, ולווייתן נסחף אל החוף, ובני אדם מציבים שלט בכניסה לבניין מגוריי, הנחיתו בני אדם את רכב המאדים "התמדה" (Perseverance) על אדמת הכוכב - ואלה כולם אותם בני אדם בדיוק, ממרחק של 100 מטר לא תוכל להבחין בין המדען, הספן והקבלן.
מבחינת היקום, כולנו אותו דבר וכל הפעולות תמוהות באותה המידה. גם את הסרטונים האלה ראיתי בלופ תוך כדי שאני מאזין להקלטת צליל הרוח שהקליט "התמדה", כשלצידו הרחפן "תושייה" (Ingenuity) כשהם מסתובבים להם על המאדים וכל כמה דקות הם עושים סלפי. איזה צמד חמד. אני מסתכל על הנוף של מאדים שאי אפשר לשבוע ממנו ולא אכפת לי שאין מה לראות; זה נראה כמו הנגב, רק בלי מסכות חד פעמיות וניירות טואלט פזורים על האדמה.
הייתי רוצה להיות חבר של אלה שנותנים את השמות לרכבי החלל, נשמעים לי כמו אנשים אופטימיים. על אדמת מאדים מצטרפים "התמדה" ו"תושייה" אל רכבי החלל שכבר שם: "סקרנות", "הזדמנות", "רוח" ו"זה שהגיע לביקור קצר" - שמות שכל אינדיאני היה נושא בגאווה, שמות שמזכירים לך שאולי בכל זאת לא כל האנשים אותו דבר.
נכון, מרחוק כן, אבל אם מתקרבים אפשר בקלות לראות את ההבדלים בין זה ששולח חללית למאדים ומקדם את המין האנושי לבין זה שמשחרר פסולת בים כשאף אחד לא רואה ומכסה את הכול בזפת. נותר רק לקוות שהראשון ינצח.
שלושה אירועים, אם כן, התרחשו סביבי כמעט במקביל ביום חמישי האחרון. רכב החלל "התמדה" נחת על המאדים, שנמצא במערכת השמש שלי; גופת לווייתן מצוי נסחפה לחוף ניצנים, שנמצא במדינה שלי; ושלט המכריז על פרויקט פינוי-בינוי מתקרב הוצב בכניסה לבניין בתל אביב, שם נמצא הבית שלי.
ומאז אני חולם בלילות על רכבי חלל מוצאים דגימות לווייתנים שקבורים בפיר של המעלית, ובימים אני הולך צמוד לקירות כשאני זוכר טוב-טוב עד כמה עדין הים, עד כמה ריק החלל ועד כמה דקה הרצפה שכל מה שיש לי בעולם מונח עליה.