נטע ויזל / צילום: תמונה פרטית
"איזו הערכה הוא עוד רוצה? הוא עושה את העבודה שלו טוב ומקבל עליה משכורת". מכירים את המשפט הזה? או את זה: "מי שטוב מקבל משכורת. מי שלא טוב פשוט לא יהיה פה". השבוע דיברתי עם אחד המנהלים שאני מלווה והוא לא אהב את זה שהעובד שלו כתב לו מייל סיכום שבוע וסיים במילים "מקווה שאתה מעריך את זה".
כשניסינו להבין מאיפה הגיע המשפט הזה, גילינו שאותו עובד התאמץ לעבוד כרגיל למרות בעיות בריאות אישיות ומשפחתיות משמעותיות, ולמעשה הוא רצה רק לוודא שהמנהל שלו רואה, מכיר ומעריך את המאמץ. כשניסינו לברר מדוע המנהל לא אהב את זה, הגענו לכך שהוא עצמו מרגיש לא מוערך על ידי המנהל שלו, ומשליך רבות מהתחושות הקשות שהוא חווה על אנשי הצוות שלו.
הסיפור הזה הזכיר לי שכסטודנטית צעירה לסוציולוגיה ארגונית, כאשר הייתי בצוות הייעוץ הפנימי באינטל, קיבלתי הזדמנות ענקית להחליף את המנהלת שלי, HRBP (יועצת פנים ארגונית), בזמן שיצאה לנסיעת עבודה של חודשיים.
בדרך כלל, נשות HRBP מגבות זו את זו ולא לוקחות סיכון עם סטודנטית, ולכן ההחלטה שלה הייתה חריגה. לקחתי את ההזדמנות בשתי ידיים ועבדתי במשך חודשיים 24/7 כדי להשתלב בצוות ההנהלה של המחלקה ולבצע את שני התפקידים, שלי ושלה, על הצד הטוב ביותר.
לאורך אותה תקופה, המנהלת שלי כמעט לא דיברה איתי, פרט לכמה ביקורות, והתמודדתי עם כמה סיטואציות מורכבות לבד. כשחזרה לארץ, הודיתי לה על ההזדמנות ועל הבעת האמון, וגם שיתפתי אותה בכך שהרגשתי קצת לבד ובכך שהייתה חסרה לי קצת יותר תמיכה.
בתגובה אינסטינקטיבית, המנהלת שלי אמרה: "קיבלת הזדמנות ענקית, מה ציפית? שגם אלטף לך את הראש?" נפגעתי והתכנסתי בעצמי, אבל בפגישה הבאה שלנו היא הביאה לי מתנה והוסיפה חיזוקים ומחמאות לרוב. הערכתי אותה מאוד על כך שלמדה תוך כדי התהליך, שהקשיבה והפנימה, כי סך הכול גם היא הייתה בתפקיד הניהולי הראשון שלה.
גורי הקופים העדיפו אהבה על מזון
העוסקים בניהול או בייעוץ למנהלים ודאי מכירים בכך שיש קווי דמיון לא מעטים בין הורות לניהול. הצורך בתחושת ביטחון, אהבה, שייכות והערכה טבועים בנו ובאים לידי ביטוי גם בעבודה. השיחה עם אותו מנהל וחוויית העבר שלי הזכירו לי את ניסוי "אם המגבת ואם התיל", ניסוי פסיכולוגי שנעשה בקופי רזוס והיה לציון דרך משמעותי בתחומי הפסיכולוגיה ההתפתחותית (וגם בנושא זכויות בעלי חיים).
במסגרת המחקר שערכו הפסיכולוג הארי הארלו ועמיתיו מאוניברסיטת ויסקונסין, ארה"ב, הם הראו שהבסיס להתקשרות איננו הקישור שהתינוק עושה בין האם להזנה, אלא פעולות הגומלין שלו עם המטפל.
החוקרים הציבו בפני גורי קוף רזוס שתי בובות של קופת רזוס, אחת עשויה חוט תיל אך עם בקבוק חלב והשנייה עשויה ספוג רך ומגבת. החוקרים רצו לבדוק את מידת ההתקשרות הרגשית של הגורים לאימותיהם, כאשר צורכיהם הפיזיים מסופקים וכאשר הם חווים גילויי חיבה וקרבה. הניסוי הראה שהגורים בחרו לבלות את כל זמנם עם אם המגבת וניגשו לאם התיל רק כדי לאכול. התברר כי לשם התפתחות של התקשרות, היכולת להיצמד לאם המגבת ולשאוב ממנה ביטחון, הייתה חשובה יותר מאכילה.
אז אנחנו לא קופים, והמנהלים שלנו אינם ההורים שלנו, אבל תיאוריית שני גורמי ההנעה של הפסיכולוג פרדריק הרצברג תופסת כאן חזק: שכר ותנאי עבודה מונעים חוסר שביעות רצון של עובדים, אבל הנעה חיובית (מוטיבציה) להשקיע ולהתמיד היא תוצר של סיפוק רגשי, וזה לא דבר שנקנה בכסף או בעוד העלאה.
כל שצריך זה עיניים לראות את האנשים שלי, אוזניים להקשיב לצרכים שלהם ופה לבטא את ההכרה וההערכה כלפיהם בזמן ובמקום המתאימים.
הכותבת היא יועצת ארגונית, מומחית לפיתוח מיומנויות ניהול ומנהיגות בחברות גלובליות. מרצה למיומנויות ניהול באוניברסיטת החלל הבינלאומית