הטכנולוגיה שהניעה את החזון הציוני / צילום: Shutterstock
האם מדינת היהודים נולדה מלכתחילה כסטארט-אפ ניישן? כאומה הנשענת במידה רבה על טכנולוגיה כדי להשיג את העוצמה ואת היתרון היחסי שלה? או שאולי הפכה לכזאת רק לאחר קום המדינה? זהו תחום מחקרו של ד"ר אסף שמיס, מהחוג ללימודי ישראל באוניברסיטת חיפה.
"מאז ומתמיד חשבתי ששני הדברים שמניעים את העולם הם אידיאולוגיה וטכנולוגיה", אומר שמיס בראיון ל"גלובס". "אלה שני דברים שגם מאוד משפיעים זה על זה. אפשר לראות זאת גם היום, לדוגמה בתיאוריות הקונספירציה שצומחות ברשתות החברתיות ומעודדות קיטוב פוליטי, או דווקא באקטיביזם של הצעירים שמתגבש ברשתות החברתיות. אם אנחנו שואלים האומנם הטכנולוגיה יכולה להשפיע על אידיאולוגיה ועד כמה היא מושפעת ממנה, אפשר לחזור אחורה ולראות מה נוצר מהממשק הזה בעבר".
הפודקאסט של הרצל
"דוהרים אנו עתה באוניות קיטור ענקיות על פני ימים לא נודעים מקודם. אנו מעלים מסילות ברזל בטוחות אל מרחבי-הרים; אף חושב אני, כי מאור החשמל לא הומצא כל-עיקר כדי שמספר סנובים יאירו בו את אולמי-הפאר שלהם, אלא כדי שנפתור לאורו את בעיות האנושות. אחת מאלה, ולא הנקלית שבהן, היא שאלת היהודים" (בנימין זאב הרצל, "מדינת היהודים", הוצאת הספריה הציונית, תשל"ג, עמוד 8)
בראשיתה של הציונות, בסוף המאה ה-19, לא היו חסרות מהפכות טכנולוגיות. הטלפון, הרדיו, הצילום, המכונית וספינות האוויר שהקדימו את התעופה המודרנית הומצאו לא מכבר. הדפוס והטלגרפיה נכנסו לשימוש על ידי ההמונים. זו ללא ספק הייתה מהפכה.
"במחקר שלי אני מתחקה אחרי האופן שבו ההוגים הציונים התייחסו לטכנולוגיה, והאם היחס שלהם לטכנולוגיה השפיע על האידיאולוגיה שלהם", אומר שמיס. לדוגמה, האם העובדה שמנוע הקיטור שינה את העולם מעט לפני שהרצל נולד שינתה את האופן שבו הוא חזה את מדינת היהודים, ומתוך כך את המדינה שבה אנחנו חיים היום? "כשהתחלתי לחקור את הנושא, הופתעתי בעצמי ממה שחשבתי", הוא אומר. "רבים מההוגים הציונים המוקדמים התייחסו לטכנולוגיה בכתבים שלהם".
הדמות הראשונה שחקר שמיס הייתה, באופן טבעי, חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. הוא מספר שהרצל חלם להיות מהנדס כשהיה צעיר. "הוא היה ער מאוד לכל הפיתוחים הללו. הוא היה עיתונאי מוכר ומשפיע בפריז, ובכתבות שלו לעיתונות הוא מדווח על ההמצאות בהתלהבות רבה ורוצה להבין איך הן משפיעות על המגמות החברתיות, התרבותיות והאמנותיות סביבו.
"בטקסט 'מדינת היהודים', הוא פותח בתיאור המפעל הציוני כמו מכונה עם גלגלי שיניים, ומסביר שכפי שתומס אדיסון, ממציא החשמל, גייס את הטכנולוגיה למען האנושות, כך הוא רוצה לגייס אותה לטובת העם היהודי. טכנולוגיית התקשורת החדשה מאפשרת איחוד כוונות בקרב ציונים מכל אירופה והעולם, ואילו טכנולוגיות התחבורה המודרניות מאפשרות להגיע בפועל לארץ ישראל בצורה אמינה ויחסית מהירה".
כך הוא כתב ביומניו: "בזכותה של התקדמות הטכניקה נצליח ליטול לידינו ארץ, לבנות ערים והלפריח את האדמה ביתר קלות מכפי שאפשר היה לעשות זאת בעת העתיקה ואף לפני מאה שנה. תודות לרכבות אין אנו תלויים בזרם הנהרות. תודות לחשמל יכולים אנו להתיישב בהרים".
"עצם העובדה שלהרצל הייתה השפעה כפי שהייתה לו, נבעה מכך שהוא היה עיתונאי בתור הזהב של עיתונות ההמונים, שנולד מתוך התפתחות הדפוס, הירידה במחירי הנייר והעליה באוריינות של הציבור. הרצל ידע שלעט שלו יש כוח. הוא אמר, 'אני לא בנקאי ואין לי כסף כמו הברון רוטשילד, אבל אני יכול להשפיע'. הוא השתמש בתפקיד שלו כעיתונאי כדי להגיע למגוון מנהיגים ומקבלי החלטות שאחרת לא היה יכול להגיע אליהם".
חברת היהודים העתידית
"הפרופסור ערך לאורחיו סיור במעבדות המכון, שנבנה לפי המתכונת של מכון פַּסְטֵר בפאריס. עוזריו הרבים לא נתנו לביקור להפריע לשגרת יומם והמשיכו בעבודה ליד המבחנות, המיקרוסקופים והתנורים" (בנימין זאב הרצל, "אלטנוילנד", תרגום מרים קראוס, הוצאת בבל 1997, עמ’ 132)
הרצל חזה את המדינה כמדינה טכנולוגית, אומר שמיס. "זה מפורט בספר המדע הבדיוני שלו 'אלט נוילנד' מ-1902. הוא מתאר שם את 'חברת היהודים' העתידית - עדיין לא הייתה בזמן הזה מחשבה על מדינה של ממש. חברת היהודים מתוארת כמבוססת על מדע וטכנולוגיה, עם מפעלים, פיתוחים חקלאיים ייחודיים והתפלה של מים. כספר עתידני, יש בו כמובן כל מיני המצאות שעדיין לא קיימות, ובהחלט חברת היהודים העתידית מסתמנת כמובילה בתחום הזה מול המספר, שהוא אורח שמגיע לבקר ולהתרשם.
"בקטע מעניין במיוחד, האורחים מתעניינים, איך החברה היהודית הוקמה? ועונים להם: המהנדס שיצר אותה כרגע בחו"ל, אבל הוא השאיר לכם פה הקלטה בפונוגרף. ושני הפרקים הבאים הם למעשה ה'פודקאסט' שאותו מהנדס השאיר להם ועוסק בשאלה איך הוקמה המדינה".
אז הטכנולוגיה של אותה תקופה השפיעה על האידיאולוגיה של הרצל?
"כן. התפתחות הכוח של התקשורת והעובדה שהכוח של הרצל עצמו נבע מההתפתחויות ששמו את התקשורת במרכז, היו בין הגורמים שהובילו אותו אל הציונות המדינית, גישה שאומרת שהבעיה היהודית היא בעיה פוליטית, ולכן גם הפתרון שלה הוא פוליטי, והוא צריך לעבור דרך שכנוע פוליטיקאים והיהודים עצמם שחייבת להתקיים מדינה או חברה כזו". בכך הייתה הגישה של הרצל הפוכה מזו של א.ד. גורדון.
גורדון מתנגד למודרנה
"ואם ידנו לא תשיג את הטכניקה בעצם מקום פעולתה העיקרית, אם לא נדע להכניס רוח חיים, יחס נפשי, מחשבה, רעיון, יצירה, במלאכה ובחרושת, נוכל להיות בטוחים, כי הטכניקה תשוב להשפיע על עבודתנו וכבוש תכבוש אותה" (מתוך המאמר של א.ד. גורדון "שותפות טבעית: לבירור תפקידו של המשביר")
בעוד שבתמונה המפורסמת של הרצל אנחנו רואים אותו עומד על המרפסת ומביט רחוק, חושב מחשבות עתידניות, התמונה המפורסמת של אהרון דוד גורדון מציגה אותו עם טורייה ביד - כלי שהומצא לא במאה ה-19 אלא פחות או יותר עם המצאת החקלאות.
"חלוצי העלייה השנייה שללו טכנולוגיה מודרנית. הם בחרו דווקא בטורייה ובמחרשה, כי הם ייצגו את הקשר שהם ראו בינם לבין ארץ ישראל".
הם רצו להיות כמו בתנ"ך?
"זה אולי חלק מהעניין, אבל יותר מכך הם רצו להיות קשורים לאדמה באופן בלתי אמצעי. זה היה היהודי מהסוג החדש - חזק, עצמאי ונטוע בארצו. ואם הוא נטוע בארצו אז הוא עובד את האדמה בכוח גופו שלו, וזה מה שמאפשר לו להיות גם חזק ולהגן על עצמו בכוחותיו שלו. היהודי הזה הוא ההפך מן היהודי הגלותי, שתלוש מן האדמה ותלוי בחסד של השליטים והפוליטיקאים השונים.
"היו מקרים שבהם חלוצי העלייה השנייה היו יכולים לעבוד עם כלים מתוחכמים יותר, אבל הם ויתרו. א.ד. גורדון ממש סירב באופן סיסטמתי לעבוד עם טכנולוגיה יותר מודרנית, וזה יצר מתח בין קבוצות החלוצים מן העלייה השנייה, שזו הייתה גישתם, לבין מושבות הברון רוטשילד.
"גורדון גרס כי רק בכוחם של כלים חקלאיים בלתי ממוכנים, ובראשם, המחרשה והטורייה, ליצור את הזיקה הישירה בין האומה היהודית לטבע הארץ-ישראלי. לפיכך, הוא ראה בעבודה בעזרת אותם כלים 'עבודת אלוהים'. גורדון נוהג לכנות את המעדר שעמו הוא עובד 'המעדר הקדוש'. בניגוד לחזון ההרצליאני, שבו העם היהודי מתאחד הודות לטכנולוגיה המודרנית, גורדון קורא לחבריו החלוצים: 'התאחדו במעדר!'"
"האידיאולוגיה הזו לא רק גרמה לעבודת כפיים, אלא גם הושפעה ממנה. בגלל הדגש על עבודת הכפיים, גורדון בחל בגישה המדינית ולא ביקש בכלל להקים מדינה. מבחינתו, קבוצות קבוצות של עובדי אדמה, שנסמכות על עזרה הדדית - זה כל מה שהיהדות החדשה צריכה. הוא ראה במוסדות השלטון ריחוק מן הטבע, כפי שהוא ראה בטכנולוגיה אותו ריחוק. הוא ותומכיו התנגדו גם לטכנולוגיות הגנה מודרניות. כאשר גורדון עמד לשמור בלילות, הוא סירב לקחת איתו רובה, אלא רק משרוקית".
כשחושבים כמה מעטים היו חלוצי העלייה השנייה לעומת היהודים שנשארו באירופה, אפשר לראות בהם מעין כת של היפסטרים עובדי אדמה ושוללי טכנולוגיה. גורדון ממש נראה מתאים לתפקיד.
"לגמרי. בתקופה הזאת היגרו מאירופה 2.1 מיליון יהודים ורק 50 אלף הגיעו לישראל, ומתוך אלה רק חלק היו חלוצים. גורדון תמיד מוזכר כאנרכיסט, ובעצם גם סוג של אנטי-ציוני כי הוא לא רצה את המדינה. רוב מי שהצטרפו אליו היו צעירים, וזה בהחלט נחשב אז למעשה מטורף. גורדון עצמו עשה את זה בגיל 48 עם ילדים".
הפרגמטיות של בן גוריון ניצחה
"בעוד כמה שנים, אם תהיה מלחמה, היא תתנהל רק על ידי לחיצת כפתורים. מספר אנשים ילחצו על כפתורים, ויטוסו מטוסים וטילים בלי אנשים" (דוד בן גוריון, מתוך ייחוד וייעוד - דברים על ביטחון ישראל", הוצאת מערכות, 1971)
איך הטכנולוגיה ניצלה בסוף? לדברי שמיס, אי-אפשר לומר שהיא ניצחה בדיוק. הרי גישת עבודת הכפיים יצרה את הקיבוצים, ומדינת היהודים בסופו של דבר הוקמה על ידי יוצאי קיבוצים, בגישה של דת העבודה. דוד בן גוריון וברל כצנלסון, שניהם הגיעו מהעולם הזה. אלא שעם הזמן החזון הוכפף לפרגמטיקה. היו חייבים להשתמש בנשק מודרני. היו חייבים להשתמש בטכנולוגיות חקלאות מודרניות אם באמת רצו להאכיל את כל היהודים שהחלו להגיע.
"ארתור רופין היה ראש המשרד הארץ ישראלי, שהוקם כדי לנהל את מפעל ההתיישבות בארץ מטעם התנועה הציונית, והוא מצד אחד ידע שבלי הטכנולוגיה היישוב בארץ לא יהיה חזק, ומצד שני האנשים שהיו לו לעבוד איתם היו חלוצי העלייה השנייה. זה ודאי לא היה קל לנווט בתווך הזה".
האם ליישוב היהודי בארץ היה קל יותר לקבל את הטכנולוגיה המודרנית לאחר ההמצאות של חיים ויצמן בתחום חומר הנפץ? הן נתפסו כאלה שהביאו להצהרת בלפור.
"זו כבר לא התקופה שאני חוקר, אבל סביר להניח שהמעמד של חיים ויצמן תרם למעמד של המדע בקרב הפוליטיקאים של התקופה. מבחינת החלוצים של א.ד. גורדון ומבחינת גורדון עצמו, הצהרת בלפור בכלל לא הייתה התפתחות חיובית כל כך. הוא לא רצה שהזכות של היהודים על המדינה תבוא מהעולם המדיני.
"ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, אכן היה הרבה יותר פרגמטי, והוא גם ייחס חשיבות רבה מאוד למדע".
על המחויבות של בן גוריון למדע ולטכנולוגיה כתב בהרחבה ארי בראל בספרו "מלך-מהנדס - דוד בן גוריון מדע ובינוי אומה" (הוצאת מוסד ביאליק, 2014). לפי בראל, בן גוריון, שבעצמו רצה ללמוד הנדסה אך לא התקבל לאף בית ספר להנדסה בוורשה, ראה במדע אמצעי מרכזי בקידום מאמצי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, אבל גם יותר מכך: הוא ראה ביצירה מדעית, טכנולוגית והנדסית חלק מתהליך התחייה הלאומי.
בן גוריון יצר קשרים עם מדענים, ולאחר הקמת המדינה היה להם מרכזי בכינון הסדר המדינתי. אחד הדברים הראשונים שעשה היה הקמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ביולי 1948.
מנהיגים כבר לא מדברים על טכנולוגיה
"תרבות זו הכובלת בפסי ברזל את כל מהלך החיים - היא הגורמת לכך שהאדם הולך ומקבל יותר את תכונות המכונה, שהמשחבה נעשית טכנית והרגש הופך להיות מכני" (א.ד. גורדון, "מכתב שלישי", כתבי גורדון, כרך ב’, עמ’ 249-250)
לדברי שמיס, בעוד שאבות הציונות היו מודעים לקשר בין טכנולוגיה ואידיאולוגיה, היום יש פחות מודעות לכך. "הכוונה היא שלטכנולוגיה ולאידיאולוגיה יש מטרה משותפת - שליטה. אנחנו משתמשים בטכנולוגיה כדי לשלוט בחיים שלנו, כלומר כדי להגשים מטרות אנושיות, אבל הטכנולוגיה גם יכולה להפוך את האדם לאמצעי בידיה, ולשלוט בחיים שלנו. הטכנולוגיה מעצבת את החוויה שלנו. למשל, לקרוא את גלובס בפרינט או בטלפון, זו חוויה שונה.
"זה משהו שהוגי הציונות היו מודעים אליו, ואולי מנהיגים מודרניים בארץ משתמשים בו, אבל הדיון בכך אבד עם השנים בתרבות הישראלית. אנחנו מדברים לא מעט על ההייטק הישראלי ועל החדשנות הישראלית כאמצעי להגשמת מטרות, אבל ממעטים לדבר על האופן שבו הטכנולוגיה מעצבת מציאות".
זה קצת מזכיר את הסירוב של ישראל לארח הופעה של הביטלס. אמנם הביטלס אינם טכנולוגיה, אבל המנהיגים בעצם אמרו, לא כל קידמה אנחנו חייבים לקבל.
"ממש כך. אנשי אקדמיה, תרבות ואמנות מדברים על זה, אבל הדיון על כך ברמה המנהיגותית חסר. בארה"ב נערכו בשנים האחרונות שימועים לחברות הטכנולוגיה הגדולות כדי להבין את הממשק בין הטכנולוגיה לבין הציבור, אבל בישראל כל טכנולוגיה - כמו המאגר הביומטרי או איכוני שב"כ, או 'כלכלת החלטורה' שמגולמת בחברות כמו וולט - אנחנו בוחנים בצורה מאוד נקודתית וצרה".
מעניין לחשוב על ההאדרה של מקצועות טכניים וטכנולוגיה בכלל בתרבות הישראלית כיום בהקשר של דברי א.ד. גורדון: "תרבות זו הכובלת בפסי ברזל את כל מהלך החיים - היא הגורמת לכך שהאדם הולך ומקבל יותר את תכונות המכונה, שהמחשבה נעשית טכנית והרגש הופך להיות מכני... האפשרית היא מציאות של חיים במקום שהכול מיוסד על המכונאות ועל הטכניקה? אי מקום לחפש שם פשר לשאיפותיה הנעלות ביותר של ההרגשה האנושית?"
"אם הרצל או גורדון היו חיים היום, מסכם שמיס, "הרצל היה כנראה מאוד שמח ממה שקורה, ואילו א.ד. גורדון היה מבכה את זה".
ד"ר אסף שמיס
בן 42, יליד ירושלים, נשוי פלוס שניים ● מדען מדינה בהכשרתו. עוסק בתחומים של תיאוריה פוליטית, הגות ציונית ופוליטיקה ישראלית ● דוקטורט מהאוניברסיטה של העיר ניו יורק ופוסט-דוקטורט באוניברסיטת קולומביה ● ספרו הראשון, The Media Environment of Political Thought, יצא לאור ב-2017 ● מכהן כיום כמזכ"ל האגודה ללימודי ישראל