משפחה בת"א / צילום: שלומי יוסף
דיני מיסוי-מקרקעין רואים בבני זוג כיחידה כלכלית אחת. כשאחד מהם מוכר נכס, הוא מפסיד פטור ממס כבעלי "דירה-יחידה", אם בבעלות בן-זוגו דירה נוספת. האם התייחסות משפטית לבני הזוג כיחידה כלכלית אחת מתאימה לעולם המודרני? מהי מערכת התמריצים הנוצרת בעקבותיה? על שאלות אלו ענה לאחרונה בית המשפט העליון שעה שדן בשני מקרים בהם רשויות המס סירבו להכיר בדירת מוכר, "כדירה יחידה", בשל בעלות בן זוגו בדירה אחרת, וזאת למרות קיומו של הסכם ממון המתייחס לדירה הנוספת כדירה פרטית.
השופט גרוסקופף שהוביל עם השופט אלרון את דעת-הרוב סבר, שתפיסת בני הזוג כיחידה כלכלית אחת לעניין דיני המס אנכרוניסטית, פוגעת בנשים ויוצרת תמריץ שלילי, כנגד חיים זוגיים ומשפחתיים. נקבע, שיש לכבד הסכם הפרדת-רכוש ועל כן נכס שלגביו הוחלט כי אחד מבני הזוג הוא בעליו, לא ייחשב כנכס של היחידה המשפחתית, למעט מקרים שבהם תוכיח רשות המס, שמדובר בהסכם פיקטיבי או בהסכם שנזנח בשלב מאוחר. על פי השופט גרוסקופף, יש לדבוק בעמדה זו גם אם הנכס הפרטי משמש כדירת המגורים המשפחתית ללא תשלום וגם אם בני-הזוג באופן מעשי חולקים בהכנסות ובהוצאות המשפחה ואפילו כפי שהיה באחד מן המקרים שנדונו, כאשר הבעלים הלא רשום השתתף בשיפוץ של הנכס הפרטי.
לעומתו, השופט הנדל בדעת מיעוט, שאף השופט גרוסקופף הכיר ב"יופייה", הציג עמדה שונה לאורך כל החזית. ראשית, הש' הנדל מזהה בגישת היחידה הכלכלית האחת היגיון מיסויי וחברתי. הוא ביקר את המגמה הפרשנית המסתמנת בפסק דינו של גרוסקופף אותה פירש ככזו המבקשת לצמצם את תחולתו של דבר חקיקה שאינו ראוי בעיני השופט-הפרשן. מעשית, הציב אמות מידה קשוחות לצורך הכרה בהסכם. לדעתו, מגורים משותפים בדירה "הפרטית" ללא תשלום שכר דירה, כמו גם הנאה משותפת מדמי השכירות, גם אם אינן שוללות את תוקף ההסכם מן הבחינה הקניינית, הופכות את הדירה למשותפת מבחינת דיני המס. הוא סבר שבמקרים הקונקרטיים יש לקבל את עמדת רשויות-המס ולשלול את פטור הדירה-היחידה.
בשאלות הגדולות שמעורר פסק הדין עמדתי קרובה לזו של השופט הנדל. כפי שהראיתי במחקרי, חרף מגמות של אינדיבידואליזציה, דיני המשפחה עודם מחפשים את האיזון הראוי בין היחידה ליחיד. התייחסות כלכלית משותפת ליחידה המשפחתית אינה מיושנת ובוודאי כפי שדיני הרכוש הזוגי עצמם יוכיחו, איננה פוגענית בהכרח כלפי נשים. אף ברמה התורת-משפטית אני מעדיף גישה המפרשת את החוק הקיים באורו המיטיבי ועל פי תכליתו על פני גישה המבקשת לצמצמו כאשר הוא מעורר קושי. ברם, לגופו של עניין אני תומך בדעת הרוב. בעיני ההבחנה שעורך השופט הנדל בין דיני הקניין לדיני המשפחה אינה חדה.
מחד, דיני הקניין מתאימים עצמם לערכי המשפחה ומשום כך הם אינם מקדשים את הבעלות הרשומה ונכונים לראות ברכוש שנצבר במהלך הנישואים ובמקרים מסוימים אפילו ברכוש שנרכש קודם לנישואים כרכוש משותף. מאידך, אף ערכי המשפחה המודרניים כוללים מתן אוטונומיה לבני הזוג לקבוע את הסדר הרכוש המתאים להם ומכירים במרחב לגיטימי של הפרדת רכוש. במיוחד מוקשית בעיני עמדתו של השופט הנדל לפיה מגורים ממושכים בדירת בן הזוג ללא תשלום -שוללים את טענת ההפרדה. כפי שמציין השופט אלרון יש להבחין בין ההתנהלות יומיומית של הצדדים בעתות שלום, לבין ההסדר המשפטי הקובע לעת מלחמה וגירושים הסדר של הפרדת רכוש. העובדה שבני הזוג מקיימים בחיי היום-יום שלהם אורח-חיים שיתופי נטול התחשבנות היא ברוכה ויש לעודדה אך אין להסיק ממנה שבני-הזוג נטשו את ההסכם ושיש לראות בנכסיהם כמשותפים.
אדגיש שלבעלות הקניינית ביום פקודה חשיבות מנקודת המבט של התכלית הסוציאלית של החוק והרצון לסייע לבני אדם לרכוש דירת מגורים אחת עבור עצמם. אף מנקודת המבט המעשית, התבססות על ההסכם עדיפה על פני הגישה הדורשת מרשויות המס לנבור בנבכי היחסים שבין בין הזוג. עם זאת לנוכח החשש מפני מניפולציה ראוי להבחין בין הסכמים שנערכו בתחילת הקשר הזוגי לבין הסכמים שנערכו בסמיכות חשודה לעסקאות שבגינם מתבקש הפטור. עוד אדגיש שכדי למנוע מניפולציות, על בתי-המשפט להקפיד לתת תוקף למצגים שהוצגו לרשויות המס ביום פקודה שבו יחסי הרכוש של בני הזוג מגיעים לבית המשפט ואחד מן הצדדים מבקש להתנער מן ההסכם.
לצורך חובת הגילוי אדווח, שכחלק ממדיניות ראויה לשבח אותה מוביל היועמ"ש של שיתוף פעולה בין האקדמיה לבין משרד המשפטים, ערכו עמי נציגים שונים של משרד המשפטים פגישת היוועצות בנושא המיסוי המשפחתי. פגישה זו נועדה לסייע לרשויות לגבש עמדה עקרונית ערכית ולא התייחסה לתיקים הנקודתיים שנדונו. מהתיאור בפסק הדין עולה שהעמדה שהוצגה בסופו של דבר על ידי המדינה, שונה מעמדתי.
הכותב הוא מומחה לדיני חוזים, משפחה וירושה באוניברסיטת בר אילן