בנין ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב בת"א / צילום: איל יצהר
במבוא לספרו המונומנטלי משנת 1776, 'מחקר בדבר טבעו וסיבותיו של עושר האומות', הנגיד אדם סמית בין אותם עמים דלים ועניים שמחמת המחסור נאלצים פעמים רבות "להרוג את העוללים, הזקנים והנגועים במחלות ממושכות", ובין אותם "עמי התרבות המשגשגים", עמים שהצליחו לחלץ עצמם מעוני מרוד ואשר עלו על נתיב של שפע כללי המגיע לא רק למעמדות הגבוהים כי אם עד "למעמדות הנמוכים ביותר בעם".
"מן הצדק הוא", טען סמית בספרו, שהמשרתים, הפועלים והעובדים למיניהם המהווים את החלק הארי בחברה "יקבלו מתוצר עמלם חלק שדי בו להזין, להלביש ולשכן גם אותם במידה מניחה את הדעת". "אין החברה יכולה לדעת פריחה ואושר", קבע סמית, "אם רוב הנמנים עמה עניים הם ומסכנים".
העניין הרב שגילה מי שמזוהה בדמיון הציבורי כ"אבי הקפיטליזם" וכמנסחה של "היד הנעלמה" בגורלם של אותם מעמדות נמוכים עלול להפתיע את אלו שהוטעו לחשוב כי הדאגה לחלשים שבעובדים היא נחלתו הבלעדית של השמאל הכלכלי בכלל ושל ארגוני העובדים בפרט.
זהו, למשל, המסר המוטעה שמנסים להנחיל לנו אותם ארגונים שונים המציינים את הראשון במאי. ואולם האמת היא שהדאגה למצבם של המעמדות הנמוכים קדמה לעלייתה של העבודה המאורגנת וכי היא עמדה תדיר בלב המפעל הליברלי הקלאסי. היה זה הרצון להוביל לשיפור במצבם החומרי של העובדים הדלים ביותר שבגללו תמך סמית במיסודה של חירות כלכלית נרחבת.
סמית לא היה הוגה נאיבי. נהיר היה לו כי לא אחת - בעיקר בזמנים של ביקוש נמוך לעובדים - כוחם העודף של מעסיקים יעניק להם יתרון על פני העובדים בקביעת תנאי העסקתם. לא רק שלראשונים יש הון רב יותר המעניק להם מרחב תמרון במשא ומתן, אלא שמספרם הקטן מקל עליהם להתאגד ביתר קלות לשם מניעת העלאת שכר העבודה.
בהתאם לכך, כתביו של סמית עמוסים בדברי ביקורת על בעלי הון ועשירים מופלגים אשר משתמשים בכוחם להשגת הטבות כלכליות ובפרט להשגת פריווילגיות מהמדינה.
אך התאגדויות פועלים כוחניות או התערבות מדינתית פרוגרסיבית לא היו לדעתו של סמית בגדר מזור בר-קיימא לאותם עובדים השרויים במצוקה. לא רק שהתאגדויות לא תרמו לשיפור ארוך טווח במצבם של העובדים (להבדיל מהישגים קטנים ונקודתיים), חלקן אף פגעו בעובדים ובציבור הצרכנים.
סמית תקף בצורה חריפה את זכויות היתר החוקיות מהן נהנו אגודות מקצועיות (גילדות) שונות. האחרונות הגבילו תחרות בכך שהציבו חסמים מלאכותיים לכניסה למקצוע, למשל על ידי תקופות חניכות ממושכות, כמו גם פיקוח ותיאום של מחירים. "הקמת כל האגודות וחקיקת רוב חוקי האגודות", כתב סמית, נועדו בכדי למנוע ירידת שכר ורווחים על ידי הגבלת התחרות החופשית.
לאור זאת הסיק סמית כי "רק לעיתים רחוקות יקרה שבני-אדם בעלי משלח-יד משותף הנועדים יחדיו [...] לא יסיימו התוועדותם בקנוניה נגד הציבור או בתחבולה כלשהי להעלות מחירים".
את הסיבות לעושר האומות וכיוצא בכך את הסיבות לעלייה המתמדת ברמת חייהם של הפועלים העניים ביותר לא מצא אפוא סמית לא בעבודה מאורגנת - ולא בחסות מדינתית פטרנליסטית על העובדים.
את הגורמים לאותו שפע כללי הנמתח עד למעמדות הנמוכים ביותר בעם מצא סמית דווקא בשיפור פריון העבודה שהתאפשר אודות לחלוקת עבודה, התמחות, רווחים מסחר וגידול במלאי ההון המשמש בהעסקתם של העובדים. במילים אחרות, צמיחה כלכלית הייתה המפתח לשיפור מצבם של העובדים.
"מצבם של הפועלים העניים, שהם רוב-רובו של העם, טוב ונוח יותר מכל בשלב הצמיחה, בזמן שהחברה מגדילה את עושרה", כתב סמית, כשם שמצבם "קשה בחברה קופאת, ועלוב ואמלל בחברה שוקעת".
למרות שהעוני היה רווח בתקופתו של סמית (הוא מתאר בפירוט לא רק את העוני ממנו סבלו מדינות נחשלות כגון סין, אלא גם את העוני המר ממנו סבלו יושבי ההרים של סקוטלנד עצמה), סימן ההיכר של תקופתו היה דווקא צמיחה כלכלית, תחילתה של תופעה שאותה מכנה הכלכלנית בת-זמננו, דרידה מקלוסקי, כ"התעשרות הגדולה".
תמורתה הריאלית של העבודה עלתה בתקופתו של סמית בצורה ניכרת ועמה גם רמת חייהם של פשוטי העובדים. "שכר עבודה נדיב", כתב, "כשם שהוא תוצאה הכרחית של צמיחת העושר הלאומי, כך הוא סימן מובהק להתרחשותה".
כל אחד מאיתנו ניחן, האמין סמית, ברצון עז "לשפר את מצבנו". לאור זאת, סמית חשב כי טוב תעשה המדינה לו תעניק לא רק לבעלי ההון אלא גם לבעלי המלאכה ולשכירי היום הפשוטים ביותר את החירות המרבית לרדוף אחר הטוב האישי שלהם בדרך שבה הם מוצאים לנכון.
"רכושו המקודש של העני", כתב סמית, "הוא כוח כפיו וזריזותן; כל המונע אותו מלהשתמש בכוח ובזריזות האלה כטוב בעיניו בלי לפגוע בשכנו, הריהו פוגע ברכוש המקודש הזה ובחירותם הטבעית של העובד ושל המעבידים העשויים להעסיקו כאחד".
את התובנות הסמיתיאניות הללו ראוי לזכור בכל עת, אך במיוחד בראשון למאי. לא העבודה המאורגנת כי אם סחר חופשי, חלוקת עבודה המגדילה את פריון העבודה וגידול במלאי ההון הם (בין השאר) אלה שהפכו את כולנו, ובכלל זה העובדים הדלים ביותר, לעשירים יותר.
הכותב הוא ראש תכנית אדם סמית בקרן תקווה