ראש הממשלה נתניהו בזירת האסון / צילום: Reuters, Ilia Yefimovich/dpa
מסתבר שבעולם הפוליטי המעוות שלנו ישנן רק שתי עמדות. הפעם הן נעות בין עמדה הגורסת כי אין אחריות מיניסטריאלית בישראל אל מול עמדה לפיה אסור להתאבל ולכאוב, אלא רק לעסוק באחריות מיניסטריאלית. מסתבר שיום אבל הוא סיבה לא לחפש אשמים ולהיפך, חיפוש האשמים הוא סיבה לא להתאבל. הפוזיציה פשוט מטמטמת את השיח הפוליטי בישראל ומוציאה אותו מכל היגיון.
נזכרתי בהדלקת המשואה המרגשת והעוצמתית של שירה איסקוב ובדיון הציבור שגררה. לפתע אנשים החלו לנבור בפרוטוקולים הממלכתיים של טקס הדלקת המשואות. מתווכחים עם קצף על השפתיים ובפאתוס יוצא דופן על זילות המשואה ובסוגיה הרת הגורל - מה ראוי לטקס. נברו בפרוטוקול הממלכתי כאילו היה עניין של חיים ומוות. תהיתי אז, מה פתאום לאנשים אכפת כל כך מפרוטוקול המשואות, איך לפתע אנשים החלו לגבש לעצמם דעה נחרצת על טקס. והנה, עוד חוזר הניגון, ישנה קבוצה עם דעה כה נחרצת המנסה להתבסס על היסטוריית אסונות במדינה וספירת מתים ומתפלמסת בשאלה איזה יום ראוי לאבל לאומי ואיזה לא. ובכן, מסתבר שלפעמים וויכוח כן יכול להיות 'מנומק מידי'.
הרי בשני הוויכוחים הסיבה היא לא ממלכתית ואינה קשורה לפרוטוקול הלאומי. היא קשורה לכך שלא נעים להם, בצדק, מעצמם. לא נעים להם להודות מדוע הם גיבשו עמדה כה מרושעת, אז הם תולים אותה בדיונים פילוסופים ומנומקים מידי. אני יושב ומנסה להבין, כיצד מפריע למישהו שבמדינת ישראל יש יום אבל לאומי על מותם של עשרות אנשים, באיזה רשעות יכול לשבת אדם ולהתנגד באופן אקטיבי למדינה שמתאבלת על עשרות משפחות שנקרעו מיקיריהם, על מאות ואלפים שאיבדו קרובי משפחה שנהרגו בטרם עת במחדל אסוני ואיך זה בדיוק מפריע למישהו לחיי היום יום שלו.
הניסיון להתגופף פוליטית סביב האירוע במירון פסול לא רק כשיאיר גולן מוצא ביום הזה את העיתוי לדרוש ממשלה ללא חרדים, אלא גם בדיווחים על ניסיונות לדחות את החזרת המנדט לנשיא או ההחלטה לבטל ישיבת ממשלה. ממתי יום אבל לאומי הוא סיבה שלא לקיים ישיבת ממשלה? להיפך - דווקא עכשיו שבו ודונו. החלטות שכאלה הן בדיוק החומר שמתדלק עמדות קונספירטיביות (ומטופשות) כנגד עצם קיום יום האבל הלאומי. אסון לאומי ויום אבל לאומי הם לא תירוץ לברוח מאחריות, אלא דווקא מדגישים את גודל המחדל.
הדרישה לאחריות מיניסטריאלית היא לא ניגוח פוליטי. אסור לנו להשלים עם העובדה שבמדינת ישראל אחריות מיניסטריאלית היא מושג בלתי מוכר עד כדי גיחוך. זה היה נכון באסון הכרמל לגבי מחדלי הכבאות, זה היה נכון באסון נחל צפית לגבי מחדלי משרד החינוך וזה נכון עכשיו. בכל העולם שרים לוקחים אחריות על מחדלים שקרו תחת המשרד שלהם לא אחרי ועדת חקירה אלא מיד. שימו לב כמה עמוקה הפוזיציה - דווקא אלו שמטיפים לנו חדשות לבקרים נגד 'הפקידות' וטוענים בתוקף שהאחריות המלאה היא תמיד אך ורק על הדרג הנבחר, לפתע עושים פרסה. לפתע הפקידות היא זו שצריכה לתת את הדין ולשר אין שום אחריות ואם כבר יש אחריות, אז אחריות היא לא בהכרח אשמה, כפי שהגדיר אוחנה. זוהי תרבות פוליטית שאסור לנו להשלים איתה.
נוה דרומי, פובליציסטית ופרשנית פוליטית, הסבירה בתוכנית 'פגוש את העיתונות' שהיא לא מבינה כיצד מי שטענו שלנתניהו אין קשר לחיסונים והכל זה בזכות תשתיות הקופות לפתע מאשימים את הדרג הפוליטי באחריותו. היו מי שניסו לתקוף אותה על המשפט הזה אבל היא צודקת במאה אחוז ומסכמת מצוין כיצד הפוזיציה הורגת את השיח. ישנה אחריות מיניסטריאלית, השרים וראש הממשלה שמנסים לקחת אחריות על הצלחות צריכים גם לקחת אחריות על כישלונות. הישג החיסונים היה אמנם מבוסס על תשתית מצוינת, אך לנתניהו חלק גדול בו. מחדל מירון אמנם היה מבוסס על תשתית רעועה בכל הקשור להיעדר האחריות של מדינת ישראל למתרחש בחברה החרדית ולמקומות הקדושים, אך גם פה לאוחנה, דרעי ונתניהו אחריות מיניסטריאלית.
הכותב הוא דובר מפלגת מרצ לשעבר וכיום יועץ תקשורת