קרפצ’יו בקר עם פרמזן / צילום: ספיר קוסא
איזו סיבה יש למבקר מסעדות לכתוב על מיטבר ב-2021? מסעדה שנפתחה ב-1994, שמגישה בערך את אותו תפריט מאז ושכל מי שאוכל במסעדות בתל אביב ולא רק בה כנראה כבר מכיר. בעצם, איזו סיבה יש בכלל ללכת למיטבר בימינו, כן או לא ביקורת. ובכן, הסיבה היא בדיוק הנ"ל.
מסעדה שנפתחה לפני יותר מרבע מאה ומגישה את אותו תפריט ושאתה מכיר אותה כמו את כף ידך. תראו לי בבקשה עוד חמש מסעדות כאלה, שאינן מסעדות פועלים. לצערי, גם מסעדות פועלים ותיקות המצליחות לשרוד ולשמור על רמה גבוהה אינן חיזיון נפרץ.
וכן, הנה אני מסגיר, כבר בתחילת הכתבה, את העובדה שמדובר, עדיין, ביופי של מסעדה. אבל בעצם, הרי גם זה היה ברור, לפחות לכל מי שאכל שם. אבל תרשו לי להתעכב על הנקודה הזו עוד קצת. בעצם עוד הרבה. כי אתם יודעים לבד מה אוכלים במיטבר: בשר. סטייקים והמבורגרים וצ'יפס. אולי איזה סלט קטן ליד ואיזו כוס יין או בירה.
כשנוסעים לפריז, מי שנוסע, או יותר נכון נסע, יודעים, אם יודעים, שיש מסעדות כאלה שבהן אתה יכול לאכול את אותו דבר בדיוק, 25 שנה ולפעמים גם מאה. אגב, נדמה לי שגם בפריז כבר אין הרבה כאלה. לא כמו פעם. וגם פריזאים, ואורחיהם שמעבר לים, מחפשים כנראה את החדש והנוצץ. לא רק אבל גם.
אין שום דבר חדש או נוצץ במיטבר. זה לא אומר שלא נקי אגב. נקי מאוד. אבל על הכול מרוח כבר שנים אותו מעטה דק של היסטוריה. כן, במונחים מקומיים, 27 שנים זה כבר היסטוריה. פטינה קוראים לזה?
אז לא, אין כאן ירוקת על משטחי הנירוסטה. ממש לא. הכול מבריק ומצוחצח. אבל איכשהו אתה מרגיש את הזמן שחלף. וזה עושה רק טוב. גם אם אינך מזהה את המלצר הזקן. טוב, אין באמת מלצרים זקנים בתל אביב, כמו בפריז למשל. אל תגזימו.
אבל יש איזו תחושה של מקצוענות ונינוחות שרק במקום כמו המיטבר, ועוד איזה שניים-שלושה, אפשר לקבל.
זה מאוד מועיל ומשרה ביטחון כשמדובר במסעדה שעניינה הוא סטייקים. או דגים. כלומר כזו שאינה ממציאה את הגלגל אלא רק מגלגלת אותו. כשאתה הולך למסעדת שף, יהיה מה שיהיה הדבר הזה, אתה רוצה להרגיש את רוחות הקידמה. כשאתה הולך לתקוע אנטרקוט, אין לך שום עניין בקידמה, וזמן וסבלנות הם עסק מבורך. אחרי הכול, גם סטייק טוב צריך את הזמן שלו.
לוקח עשרות שנים לדעת להכין סטייק כהלכתו. מניסיון אני מדבר. גם דג על האש. מניסיון. וכמובן, לוקח עשרות שנים להרגיש שאתה בבית. ובמיטבר, אתה בבית. אתה בבית כי אתה יודע מה יוגש, ויש סיכוי גבוה, מאוד, שהוא יוגש כמו שאתה זוכר אותו. הכי טוב שאפשר.
אז נכון, יש עוד כמה בתי סטייקים לא רעים בכלל בישראל (הדסון, מו ומו, נווה צדק מקום של בשר) שיודעים את המלאכה לא פחות טוב. אבל לאיש מהם, וסליחה מראש, אין את התחושה הזו של בית.
לפני 27 שנים, כשנפתחה מסעדת המיטבר, היא הייתה כמעט סנסציה. בית סטייקים שאינו סטיקייה מהדור הישן סטייל מי ומי ופונדק אסא, אלא משהו שמתחיל להזכיר את בתי הסטייקים של ניו יורק. מקומות כמו ל'אנטרקוט בפריז כבר היו כאן (היה מקום באותו שם ברחוב בן יהודה, והיה את היפופוטם של שאבי).
גם היום, אין לנו בתי סטייקים כמו בפריז או ניו יורק (יעני, פיטר לוגר או סמית' אנד וולנסקי משלנו, אם להידרש לדוגמה הניו יורקית) ואת מוסדות הבשר שלנו אפשר לספור על יד אחת. ספרתי כאן את רובם הרגע.
אנחנו יותר טובים כשזה מגיע לשיפודים ובטח שיותר מקוריים. שיפודי אולגה (סימו ודובי), בן חמו באור עקיבא, מוריס בירושלים וג'סמינו והברברי הם יצירות מופת מקוריות שאינן מעתיקות דבר. בטח לא כשזה בפיתה. אבל מיטבר (והדסון, ומו ומו הרחובותית ועוד כמה כאמור) מקרבות אותנו קצת לעולם.
אה, מה אכלנו אני ובני הצעיר בצהריים הגבריים ראש בראש שלנו? המבורגר עם צ'יפס, סינטה עם שעועית ירוקה, קרפצ'יו בקר עם פרמזן וקינוח שטרויזל תותים. היה נהדר. לא פחות. כמו שקיווינו. כמו שציפינו. כמו שידענו. ואגב, בדקתי, מתברר שבפעם האחרונה שכתבתי כאן על מיטבר, אי שם בשנת 2015, כתבתי את אותם דברים בדיוק, פחות או יותר ולא פחות מפתיע, או ממש לא, אכלתי גם את אותם דברים, פחות או יותר. מה שמוכיח את מה שהיה להוכיח.
מיטבר היא המסעדה האהובה על בני הצעיר. עמוק בלב קיוויתי שיהיה לי מאיפה לקחת אותו לשם כל שבוע. אני יודע שזה לא יקרה. בעצם, למה לא? אפשר אולי לוותר על דברים אחרים. זה שווה את ההשקעה.
המחירון:
סינטה עם שעועית ירוקה - 179 שקל
המבורגר עם צ'יפס - 82 שקל
קינוח תותים - 48 שקל
קרפצ'יו בקר -כלול בעסקית הצהריים. בערב מחירו 64 שקל
מיטבר, שדרות ח"ן 52, תל אביב, 03-6956276, א'-ש' 12:00-00:00