תלמידי בית ספר. מערכת החינוך נדרשת לחשיבה מחדש / צילום: שאטרסטוק
ביקורת קבועה של חוקרי חינוך ושל פעילים חברתיים נגד מדיניות משרד החינוך מתמקדת בהאצה של תהליכים ניאו-ליברליים בחסות המשרד, כאלה שמכפיפים בין השאר את הנעשה בבתי הספר לעקרונות של כלכלת השוק.
המבקרים מתמקדים בתהליכי הפרטה הגלויה והסמויה שמתרחשים במערכת החינוך, הן באמצעות חדירה של גורמים חיצוניים עסקיים לבתי הספר, הן בהקשר של פתיחת אזורי רישום שמאפשרת תחרות בין בתי הספר על התלמידים, והן באמצעות מימון פעילויות תוספתיות על-ידי ההורים או הרשויות מקומיות באזורים המבוססים.
כל אלה הם אכן מהלכים מזיקים ומסוכנים לעתיד החינוך הציבורי בישראל, ואכן יש לתת את הדעת על האופנים לעצירתם. עם זאת, ביקורת זו מלווה לעתים קרובות בקריאה להחזרת האחריות המלאה של המדינה על החינוך, מתוך רציונל שעוסק בחוסר היכולת של הורים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך להעניק לילדיהם עתיד מבטיח של ניידות חברתית. על כן נטען כי תפקיד המדינה הוא להשלים את החסרים במשפחות אלה, הן בתקצוב והשקעה עודפים והן בפתיחה אקטיבית של הזדמנויות חסומות, אבל גם כמשתמע ביצירת חיץ בין ההורים והמשפחות לילדיהם, תוך הפחתת ערך של המשאבים שכן נמצאים במשפחות אלה.
במילים אחרות, מצופה כי ילדים המגיעים ממשפחות מסטטוס סוציו-אקונומי נמוך ובמיוחד מרקע של הגירה, יקבלו את הידע ואת הכלים בעיקר מבתי הספר ולא מהבית, שכן נטען כי הבית במקרים אלה אינו מסוגל להעניק אפשרויות התפתחות מספקות.
למעורבות של הורים בחיי הילדים יש השפעה חיובית מובהקת שחובקת את כל תחומי החיים, וזה נכון במיוחד למעורבות של ההורים בלימודים של ילדיהם. עם זאת, מחקרים מראים כי הורים ממעמד ביניים ומהמעמד הגבוה משתמשים במעורבות הזו על-מנת להטיב עם ילדיהם, הן בפן האישי והן בפן הקולקטיבי. כמו כן, מורות מדווחות לעתים על קשיים לייצר אינטראקציה משמעותית עם הורים בני המעמד הנמוך, ובעיקר עם אוכלוסיות של עולים ומשפחות שחיות בעוני.
כך למעשה נוצר מצב בו הורים במשפחות קשות-יום מורחקים מחינוך ילדיהם, מערכת החינוך לא מצפה למעורבותם ולעתים גם לא שמחה במעורבות זו אם קיימת, בניגוד למה שקורה במשפחות בנות מעמד הביניים, והמשאבים שקיימים ברשות המשפחות האלה עוברים למעשה דה-לגיטימציה.
טענתי היא שמערכת החינוך נדרשת לחשיבה מחדש על תפקידה במסגרת המשולש בית ספר- ילד-הורה. יש להבנות מערכת ציפיות סדורה בין בית הספר להורים, להכשיר את המורות להתנהלות חיובית עם הורים מכלל האוכלוסיות, ולדחוף למעורבות אקטיבית של הורים בבתי הספר, תוך הבנה כי משאביהם נדרשים ובעלי ערך.
צריך להבין שגם הורים שעובדים שעות ארוכות, הורים שלא נענים לקריאות סטנדרטיות לשיתוף-פעולה עם בית הספר והורים שעשויים להיראות כאדישים לנעשה בבית הספר, הם בעלי פוטנציאל משמעותי וחיובי לחינוך ילדיהם, גם אם תרומתם נסתרת מעיני המורים.
העברת חלק מהאחריות להורים, כמו שקרה בשנה האחרונה עם פרוץ מגפת הקורונה, היא לאו דווקא שלילית ומסמנת את אוזלת-ידה של המדינה, אלא היא פוטנציאל לתיקון היסטורי של מערכת היחסים בין משפחות שלרוב מודרות מהעשייה הבית ספרית לבין בתי הספר.
כך לדוגמה, שפת הבית (כמן רוסית, אמהרית, צרפתית) במשפחות עולים עשויה לקבל משקל חיובי בבית הספר, מסורות משפחתיות עתיקות עשויות לתרום להבנת העולם, ומערכת החינוך עשויה להתבסס על סוגי הון תרבותי מגוונים יותר ובעיקר כאלה שאינם יוצרים זרות ניכור בקרב חלק מהתלמידים.
אם לחזור לטענות על ניאו-ליברליזם, כאשר חלק מהאחריות על החינוך מעוברת להורים, וכאשר הורים נתפסים כשותפים פעילים ומשמעותית למעשה החינוך, יש לכך השפעה חיובית שעשויה דווקא להקטין את אי-השוויון.
ראינו השנה דוגמאות רבות ליוזמות מקומיות של ההורים, ללמידה משותפת וליצירת הקשר משפחתי לחומר הנלמד בכיתה. יש לבחון כיצד ניתן לפתח את כל אלה במסגרות בית ספריות, מבלי להיגרר להכללות על העברת האחריות על החינוך להורים ולהנחות פטרוניות על היכולת או אי-היכולת של הורים מסוימים לתרום להתפתחות וחינוך של ילדיהם.
הכותבת היא חוקרת ומרצה בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב