חגי סגל ושמחה רוטמן / צילום: רפי קוץ, יונתן בלום
"האירועים, אופיים החריג ותוצאותיהם החמורות הם תולדה של גורמי עומק, אשר יצרו מצב נפיץ בקרב הציבור הערבי בישראל... המדינה וממשלותיה לדורותיהן, כשלו בחוסר התמודדות מעמיקה ומקיפה עם הבעיות הקשות שמעמיד קיום מיעוט גדול של ערבים בתוך המדינה היהודית. המדינה לא עשתה די כדי להקנות שוויון לאזרחיה הערבים ולהסיר את תופעות האפליה והקיפוח. בעת ובעונה אחת, לא נעשה די כדי לאכוף את החוק במגזר הערבי, והשתרשו במגזר זה תופעות בלתי לגיטימיות ובלתי רצויות".
השורות הללו שנראות כאילו הן עוסקות במה שהתרחש כאן בשבוע האחרון, נכתבו לפני כמעט 20 שנה בדוח ועדת אור מ-2003, ומתייחסות למה שזכה לכינוי "אירועי אוקטובר 2000" - אז נהרגו בתוך שטחי ישראל 13 ערבים (12 מהם אזרחים), ואזרח יהודי אחד.
האירועים עוררו זעזוע גדול, וממשלת אהוד ברק הקימה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט תיאודור אור. הוועדה ניסתה לעסוק באופן מקיף בסוגיות כמו התנהלות המשטרה מול אוכלוסייה אזרחית, תקצוב והקצאת משאבים, וגם תפקוד ההנהגה הערבית.
האם, במרחק השנים, השפעתה הייתה ניכרת? "אם בכל זאת רוצים לדעת מה עומד בבסיס הבעיה (באירועים האחרונים) בשתי מילים: 'ועדת אור'", צייץ ביום חמישי ח"כ שמחה רוטמן מ"הציונות הדתית". עורך מקור ראשון, חגי סגל, כתב השבוע בטוויטר: "אנחנו אוכלים עכשיו את הפירות הבאושים של ועדת אור… אלפים מערביי ישראל משתוללים ומבצעים מעשי פוגרום ביהודים, אבל השוטרים חוששים להגיב באופן מרתיע".
כמה אכן השפיעה ועדת אור על מה שאנחנו רואים כעת, והאם נעשה ניסיון ליישם את המלצותיה? בחנו זאת במספר סעיפים.
יחסי המשטרה והחברה הערבית
"נדרש שידוד מערכות ביחס המשטרה למגזר הערבי. המשטרה ערה לכך שפעמים רבות היא אינה נתפסת במגזר הערבי כגורם נותן שירות, כי אם כגורם עוין, המשרת שלטון חסר התחשבות… לסוגיה זו היבט תקציבי", מתוך דוח ועדת אור.
כבר לפני כ-20 שנה, שמה הוועדה את האצבע על הקשר הבעייתי בין המשטרה לחברה הערבית. המשטרה נכחה בכמות מעטה ביישובים הערבים מה שהוביל גם לפשיעה רבה יותר וגם לחוסר אמון וניכור בין שני הצדדים.
ד"ר שרה אוסצקי-לזר, חוקרת החברה הערבית, יודעת לספר כי "בשנים הראשונות לאחר פרסום הדוח היה מאמץ אמיתי וכן בקרב צמרת המשטרה לשיפור היחסים". לדבריה, "נפתחו כמה תחנות משטרה, קוימו הרצאות של שוטרים בבתי ספר והנושא נכלל בקורסי ההכשרה של השוטרים".
רדא ג'אבר, משפטן ומומחה לאכיפה ושיטור, מנכ"ל מרכז אמאן הערבי לחברה בטוחה, מציג גישה מעט סקפטית יותר. לדבריו, "המשטרה אימצה את השיח שניסתה הוועדה להוביל אבל באופן שטחי ומגמתי. כך נוצר מצב דואלי: השיח היה מכיל אבל הביצוע בשטח כשל". ניתן לראות את זה, הוא אומר, בכישלון המהדהד בטיפול בתופעת הפשיעה במגזר.
הנתונים מראים כי בעשור הראשון שאחרי פרסום המלצות הוועדה לא נעשה כמעט דבר בהיבט של הקמת תחנות נוספות ביישובים הערביים. לפי דוח מבקר המדינה מ-2013 המשטרה אמנם החליטה על תוכנית רב שנתית שכללה הקמת עשר תחנות ביישובים ערבים, אך מתוכן קמה רק אחת - באום אל פחם ב-2005 (אחת נוספת, ברהט, קמה ללא קשר לתוכנית).
שינוי מסוים כן נרשם החל מ-2016, בעקבות החלטה 922 שניתבה משאבים רבים לחברה הערבית. במסגרת ההחלטה התקבלה תוכנית חומש שכללה הקמת 10 תחנות משטרה חדשות ביישובים ערביים ועוד שמונה נקודות משטרה. מבדיקה של מרכז המידע של הכנסת עולה כי עד כה הוקמו רק שבע מעשר התחנות, וארבע משמונה הנקודות.
תפיסת השיטור מול אזרחים
"דומה כי ליקוי זה [בהתנהלות המשטרה] נובע… מכשל קונצפטואלי, לפיו אמצעי הפיזור שברשות המשטרה הם נושא טכני, מקצועי, אפסנאי בלבד. תפיסה זו היא שגויה. לאמצעי הפיזור השלכה מרחיקת לכת על יחסי המשטרה עם הקהל עימו היא מתמודדת, והעיקר - יש לאמצעים אלה השלכה ישירה על פגיעות בגוף ובנפש", מתוך דוח ועדת אור.
הוועדה ביקרה בחריפות את השימוש שעשתה המשטרה באותם ימים בכדורי גומי ("גלילוני גומי", בלשונה), ואף באש חיה - אמצעים שהובילו למספר הגבוה של ההרוגים. בעקבות המלצותיה הוצאו כדורי הגומי משימוש המשטרה ונעשה מעבר לאמצעים אחרים, בעיקר גז מדמיע. ההנחיות לגבי השימוש באש חיה חודדו. השאלה האם ניתן להתייחס לכך כ"כבילת ידי המשטרה" היא בראש ובראשונה שאלה ערכית.
"הדבר העיקרי שעולה בעיני מההמלצות בהקשר הזה הוא שעל המשטרה להתייחס לערבים כאל אזרחים. האם זה אמור לכבול את ידיה? תמהני", אומרת ד"ר אוסצקי-לזר. היא גם מזכירה כי אחת מהמלצות הוועדה, שלא מולאה, הייתה להקים כוח מיוחד לטיפול בהפרות סדר, לאו דווקא בקרב הערבים, עניין שהיה יכול לתת מענה לטענות הכלליות שעולות בשנים האחרונות לגבי אלימות המשטרה.
ג'אבר טוען כי ועדת לפיד - בראשה עמד שר המשפטים טומי לפיד ותפקידה היה ליישם את המלצות אור - עיקרה מתוכן את המלצות הוועדה בהקשר זה, ומנעה, בין היתר, רפורמות כמו אזרוח המשטרה.
"השוטרים", הוא אומר, "הם מראה של האזרחים שמקבלים איתותים תמידיים שיהודי מועדף, זו מולדתו, והערבים הם קבוצה שצריך לשלוט ולפקח עליה. אור ניסה לגעת בעומק זה אך לפיד חיסל כל אפשרות שכזו".
אחריות ההנהגה הערבית
"על מנהיגות המגזר הערבי לגלות יתר אחריות במסריה ובמעשיה. דברי שבח לאלימות כאמצעי להשגת מטרות, ולו גם מטרות לגיטימיות, אינם עולים בקנה אחד עם חובתה של הנהגה לפעול באחריות", מתוך דוח ועדת אור.
הוועדה בחנה גם את התנהלות ההנהגה הערבית באירועים, ואף שלחה מכתבי אזהרה לשיח' ראאד סלאח, ולח"כים דאז עזמי בשארה ועבד אל-מאלכ דהאמשה. לבסוף, לא התקבלו המלצות אישיות נגד השלושה, אך כן נמתחה ביקורת על התנהלות חלקים בהנהגה, שתרמו, על פי הוועדה, לתוצאות הקשות.
"באירועי אוקטובר 2000, חלק מההנהגה היה מעורב בהסלמה שהובילה לאירועים, כפי שנקבע בדוח ועדת אור", אומר ד"ר אריק רודניצקי, חוקר החברה הערבית. ומה קורה היום? לדבריו, הפעם "זה לא הסיפור", אלא מדובר יותר בהתארגנויות ברמה מקומית של אנשים צעירים, שיוצר קונפליקט בין המנהיגות לבין תומכי המאבק העממי. ברשתות החברתיות, למשל, הוא אומר, יש שיח שבו "מאשימים ח"כים כמו מנסור עבאס ועיסאווי פריג' (שגינו את המעשים) שהם ציונים. יש אתוס פלסטיני של מאבק לאומי - ברגע שמנסים לכבות את האש הזו מואשמים בבגידה".
ג'אבר מזכיר כי לערבים אין הנהגה אחידה שפועלת יחד. לדבריו, כיום, המנהיגות הערבית יותר זהירה במחאות, והשיח שלה מנסה להלך בין המתחים הקיימים, דבר שמתבטא בהבלטת השיח האזרחי לעומת הלאומי".
איפה כל זה שם אותנו כיום בחלוף 20 שנה מאירועי אוקטובר? אוסצקי לזר מבחינה בין שני כיוונים מנוגדים. "מצד אחד", היא אומרת, "נעשו צעדים משמעותיים בתחום התקציבי, בעידוד השכלה גבוהה ובמיזמים כלכליים". אלא שמצד שני "בתחום הרגשי-לאומי-השתייכותי חלה נסיגה עצומה". כשלאלה חוברים גורמים שהיא מונה כמו הרמדאן, ירושלים, התסכול מחוק הלאום, העוני, כניסה של גורמים דתיים לשכונות ערביות והפרשה האחרונה של שייח' ג'ראח, הפיצוץ הוא כנראה בלתי נמנע.
לקריאה נוספת:
פרק ההמלצות בדוח אור
דוח ועדת לפיד
נתונים על פשיעה בחברה הערבית - מרכז המחקר והמידע של הכנסת
נתוני שוטרים באתר המשטרה
הפרק העוסק במשרד לביטחון פנים בדוח המבקר מ-2013