אלון מאסק. כמעט ולא עובר יום מבלי שמישהו מספר לנו שמיליארדרים הם בעיה. האמנם? / צילום: Shutterstock, john smith williams
גילויי איבה תכופים כלפי בעלי הון ובפרט כלפי מיליארדרים הינם תופעה שכיחה לא רק בישראל כי אם בעולם כולו. למרות שכולנו חיים בעולם שמעלה על נס חתירה מתמדת אחר שיפור במצבנו הכלכלי, עושר רב בידיהם של אחרים עדיין מרתיע אנשים רבים. במיוחד בשורות השמאל הכלכלי, מובילי דעת קהל אינם מהססים לתלות את חוליי החברה (והעולם) בחמדנותם הבלתי-נדלית של אלו שיש להם "יותר מידי". בכל רחבי העולם מיליארדרים מואשמים בהשחתתה של הפוליטיקה, בעליות מחירים, בניצול עניים, בהרס כדור הארץ ועתה אף בהשחתת חלומות ילדות וגזל החלל החיצון עצמו.
ביטוי בולט לתופעה המצערת הזו ניתן למצוא בטורו לפני כשבוע בגלובס של דרור פויר, בו הביע את דאגתו מהעובדה שבכל 17 שעות נוסף מיליארדר בעולם ומכך שהונם של המיליארדרים גדל משנה לשנה. הגידול במיליארדרים בישראל מדיר שינה מעיניו באופן מיוחד. פויר אמנם טוען כי אינו שונא עשירים, אך הוא אינו מהסס להדביק למיליארדים מסוגו של ג'ף בזוס את כינוי הגנאי "ברוני חלל" (המתכתב עם תווית הבוז "הברונים השודדים" שהודבקה לבעלי הון אמריקאים בסוף המאה ה-19). המיליארדרים, מאשים פויר, התנתקו מהעולם וחמסו לעצמם את מה שהוא חלומם התמים של רבים - הגעה לחלל.
איבתו של פויר למיליארדרים לא הייתה מעניינת ולא היה כל טעם להגיב לדבריו אלמלא היה דפוס חשיבתו שכיח כל כך. אחרי הכל, פויר אינו היחיד שחובט במרץ בבעלי הון. כמעט ולא עובר יום מבלי שמישהו מספר לנו שמיליארדרים הם בעיה. האמנם?
לא משחק סכום-אפס
בניגוד למה שמספרים לנו בשמאל הכלכלי, ריבוי בבעלי הון ובמיליארדרים בפרט היא תופעה מבורכת ורצויה. טוב לחיות בחברה שבה ישנו מעגל הולך ומתרחב של מיליארדים מאשר בחברות עניות, נטולות בעלי הון, אך עם זאת שוויוניות. עלינו לזכור כי העשירים אינם גונבים את הונם ואינם מרעים את מצבם של אחרים בהצלחתם. צמיחה במספר המיליונרים והמיליארדרים אינה באה על חשבון מצבם הכלכלי של בני המעמדות הנמוכים, שכן הכלכלה הקפיטליסטית איננה כלכלת משחק סכום-אפס. להפך, הון רב הוא בדרך כלל עדות להצלחה עסקית המטיבה עם ציבור הצרכנים. אלה הם הצרכנים, שבהחלטתם לצרוך או להימנע מצריכה, שהופכים אחדים לעשירים ואחרים לבעלי עסקים כושלים.
מבקריהם הקולניים של המיליארדרים אינם לוקחים בחשבון עובדה חשובה שנכון לתת עליה את הדעת בקצרה.
אפשרויות חדשות לצריכה - בין אם מדובר בטיסות לחלל או בחידושים צרכניים אחרים - אינן מגיחות משום מקום לידיה של החברה. דברים חדשים, ועל אחת כמה וכמה פריצות דרך מסחריות בתחום החלל, דורשים השקעה עצומה של משאבים שרק בעלי הון גדולים יכולים לעמוד בה. זו פשוט טעות לחשוב שאלמלא היזמות הפרטית בתחום החלל, שירותי חלל עתידיים היו עומדים לרשותם של אנשים מן השורה. אדרבה, אפשרויות צריכה חדשות נעשות נחלת הכלל הודות לתהליך איטי וארוך של סיכון יזמי, סיגול, ניפוי ושיפור המנחיל את פירות היזמות של מעטים נושאי סיכונים לצרכנים הרבים. מה שנראה כיום אולי כהגזמה פרועה ואף כבזבוז רהבתני שרק מיליארדים מסוגו של בזוס מתענגים עליו, הוא למעשה תשלום עבור ניסוי בשירות מסוים שבסופו של דבר יעמוד לרשותם של הרבים במחירים זולים הרבה יותר. במילים אחרות, סחורות ושירותים חדשים יכולים להתפשט לציבור רק בהדרגה.
מוצרים רבים שהיום נתפסים על ידינו כחלק מצורכי החיים שלנו היו בראשית דרכם לא יותר מגחמות רהבתניות של אנשים עשירים. כפי שמזכיר לנו חתן פרס הנובל לכלכלה וההוגה השמרני פרידריך האייק: "אם בארצות הברית או באירופה המערבית יכולים כיום העניים-ביחס לרכוש מכוניות או מקרר חשמלי, טיסה באווירון או מקלט רדיו, תמורת חלק צנוע למדי מהכנסתם, הרי התאפשר הדבר משום שבעבר יכלו אחרים שהכנסותיהם גדולות יותר לקנות בכספם דבר שהיה אז בגדר מותרות".
המיליארדרים הם שמספקים את ההון הדרוש ליזמות פורצת גבולות
בחברות קפיטליסטיות, המותרות של עשירים הופכים במהירות רבה להיות מוצרי הצריכה של ההמונים. ייצור לצריכה המונית הוא-הוא מה שמאפיין את השיטה הקפיטליסטית, אך עלינו לזכור כי אין כל אפשרות לתת גישה לדברים חדשים שעודם יקרים אלא אם כן יהיו אחדים, בעלי אמצעים, שיאמצו אותם תחילה. קדמה מדעית, טכנולוגית וחומרית אינה יכולה להתנהל בחזית אחידה אלא חייבת לבוא בצורת טור שבו אחדים מקדימים בהרבה את היתר.
יתרה מכך, לא רק שבהדרגה אנחנו לומדים - בזכות מאמציהם של העשירים - לייצר בזול בקנה מידה גדול את מה שאנחנו יודעים כבר לייצר ביוקר בכמויות קטנות, עצם מאמציהם של העשירים הם אלה שהופכים את חלומותינו לשאיפות בעלות סיכויים ריאליים להגשמה. שכן יש הבדל עצום בין פנטזיה לבין שאיפה צרכנית שגם אם אין ביכולתינו להגשימה היום, נוכל כנראה להגשימה עוד מספר שנים. יש הבדל בין חלום של ילד על כיבוש החלל ובין אפשרות צרכנית ממשית שמצויה מעבר לפינה בזכותם של אותם יזמים נושאי סיכון שהופכים חלומות למציאות.
מיליארדרים אפוא הם אינם בעיה. הם לא משקולת על גבה של החברה. הם לא מנותקים מאיתנו ואינם רודים בחיינו. הם לא עלו לגדולה על ידי כך שהרעו את מצבנו. להפך, הפונקציה החברתית שלהם היא בעלת חשיבות עצומה. הם אלה שמספקים את ההון הדרוש ליזמות פורצת גבולות, יזמות שבתחילה הם אלו אשר נהנים מפירותיה אך אשר מהר מאוד הופכת לנחלת הכלל. בהתאם לכך, המתקפה עליהם - בין אם היא מונעת משנאת עשירים ילדותית או סתם מבורות כלכלית - היא מתקפה על הקדמה הכלכלית-חברתית עצמה. זוהי איוולת גמורה שלו תצליח להשפיע על מדיניות ציבורית תפגע במי שאינם מיליארדרים, כלומר בנו.
הכותב הוא ראש תוכנית אדם סמית בקרן תקווה