משכן הכנסת. אין מסוכן יותר מהליכי קבלת החלטות בלי לתת דין וחשבון לאף אחד ובלי להסתמך
לאחרונה פורסם כי דוח של ה-OECD קובע שארגוני העובדים בישראל חזקים מדי, ובפרט הושם דגש על המגזר הציבורי. אין מקום להטלת האשם על ארגוני העובדים בלבד. יש להפנות את הזרקור ראשית וראשונה למחוקק עצמו, אשר מעת לעת מכביד עוד יותר על קהילת המעסיקים במדינת ישראל וכופה עליה עוד ועוד דרישות.
ב-15 השנה האחרונות בוצעה שורה של תיקוני חקיקה, שכולם בהטלת חובות שונות על קהל המעסיקים, ללא שום הקלה או התאמה של המציאות לחוק. לכל אותן חובות חדשות (שבחלקן טמון אף הגיון רב) נלווית גם סנקציה כספית (כלומר קנס למעסיק), וזאת למקרה שהמעסיק יפר חלילה את מי מהן. בפרט מקוממות הסנקציות שקבועות במישור הרישומי, אשר הפכו, כמעט בכל הליך, לאמצעי שיזכה את העובד בפיצוי - וזאת אפילו אם טעה המעסיק שלא בזדון ובתום לב מוחלט.
מעמסה לא צודקת
כך למשל, אם המעסיק לא מסר לעובד הודעה בנוגע לתנאי עבודתו - צפוי הוא לקנס של עד 15,000 שקלים בהתאם לשיקול הדעת של השופט היושב בדין. מסר המעסיק הודעה לעובד, אך לא כלל בה את כל הפרטים הנדרשים על פי החוק - גם אז צפוי הוא לתשלום כאמור, ושוב על פי שיקול הדעת. מסר המעסיק הודעה על פי החוק, אך אין התאמה בין תוכנה ובין תלושי השכר - שוב תתעורר הסנקציה לתחייה, ושוב צפוי המעסיק לשלם.
הדבר נכון גם לגבי תלושי שכר אשר אינם מקיימים את כלל הוראות החוק (ויש לא פחות מ-30 סעיפים). לשיא מגיע לעיתים האבסורד, עת מתברר בהליך משפטי שזכויותיו הכספיות של העובד כמעט ולא קופחו, אך בשל טעות רישומית כזו או אחרת, המעסיק בכל זאת מוצא את עצמו נדרש לשלם לעובד פיצוי כספי של מספר אלפים על הפרת חובה רישומית.
בנוסף, נקבעו במספר חוקים במדינה, הכלל המשפטי שלפיו המעסיק הוא זה אשר נדרש להוכיח כי טענת העובד אינה נכונה. אחד הקשים שבהם נקבע בעשור האחרון, והוא מטיל על מעסיקים מעמסה לא צודקת ולא הגיונית בכל הנוגע לשעות נוספות. המחוקק קבע ב-2011, כי במקום שאין בו רישומי נוכחות - המעסיק הוא זה אשר יוכיח, כי העובד לא ביצע שעות נוספות. מה קרה מאז בעקבות אותו הכלל? עובדים אשר זכו לגמישות רבה בעבודה ולאמון מוחלט מצד המעסיק עד כדי כך שלא נדרשו לנהל רישומי נוכחות, פונים בסוף היחסים לבית הדין לעבודה, וטוענים לפתע, שבעצם הם ביצעו שעות נוספות שבעדן מגיע להם גמול.
סנקציה לא לגיטימית
איך המעסיק אמור להתמודד עם טענה שכזו שמועלית כלפיו רק בדיעבד? המעסיק אמור להוכיח את שבעצם לא קיים, ואם הוא לא יצליח לעשות כן, הוא מסתכן בפיצוי עבור 60 שעות נוספות בחודש, כפול מספר חודשי העבודה. שוב דרישה רישומית לגיטימית שמתרגמת לסנקציה כספית בלתי לגיטימית שבה המעסיק נושא לבדו.
אך גם בכך המחוקק לא הסתפק. ביחסי עבודה - המעסיק יכול למצוא עצמו מתמודד עם מספר זירות במקביל בשל אותה הפרה בדיוק - האחת, בתביעה כספית שהעובד יגיש לבית הדין לעבודה; השנייה - בהליך מנהלי להטלת עיצום כספי שינהל נגדו משרד העבודה; השלישית - בהליך פלילי להטלת קנס או מאסר (לצד רישום פלילי) שינהל נגדו משרד העבודה או במקרים מסוימים גם רשות האוכלוסין וההגירה (אם מדובר למשל בעובדים זרים); על כך תוסיפו את דרישות ארגוני העובדים במדינת ישראל לשפר עוד ועוד את זכויות העובדים, לרבות בדרך של שביתות ועיצומים חלקיים, ותבינו מדוע המעסיקים פה מרגישים "נסחטים" - אם כי לא רק בידי ארגוני העובדים, כי אם בעיקר, בידי המחוקק.
הכותבת מתמחה בייצוג מעסיקים בדיני עבודה, שותפה מייסדת וראש מחלקת דיני עבודה במשרד בכר שבתאי עורכי דין