מליאת הכנסת / צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת
חילופי השלטון שהתרחשו אך לאחרונה בישראל לוו במחאות רבתי לאורך ימי המשא-ומתן הקואליציוני, בהפגנות תמיכה מצד מצדדי הקואליציה החדשה, כמו גם בקריאות ביניים רמות בפרלמנט במהלך נאומו של ראש הממשלה הנכנס נפתלי בנט, שנצרבו בתודעה הציבורית. הטונים בשיח הציבורי ובפרלמנט עלו, כך גם חריגות השפה בה נעשה שימוש לדבר ביקורת על הקואליציה המתגבשת.
אפשר לחשוב, במידה רבה של היגיון, כי התנהלות זו מבטאת מגמות של שיסוע וקיטוב בתוך החברה היהודית ישראלית פנימה. חברה אשר מעצם טיבה ורקע כינונה ממילא היברידית מפולגת ומחולקת על-ידי מספר שסעים מרכזיים, ואלה באים לידי ביטוי היטב גם בזירה הפוליטית בביזור אלקטורלי רבתי ומקשים על עבודת המחוקק ועל יכולתו לקבל החלטות.
על פני הדברים, נדמה כי התנהלות זו משקפת שסע חדש, עמוק במיוחד, בחברה הישראלית. שסע נוסף לאלה המוכרים כבר ונוסף על השסע הניצי-יוני, השסע הלאומי הערבי-יהודי, השסע הדתי דתי-חילוני, השסע המעמדי והשסע עדתי. בה-בעת, מצב זה הוא במידה רבה הוכחה לכך שהשסעים המקובלים כאמור כמעט כבר לא רלוונטיים, והרי בקואליציה החדשה יושב הניצי עם היוני, היהודי עם הערבי, המזרחי עם האשכנזי.
השסע החדש אינו מגדיר מראש ואפריורית בין קבוצות בראי אמונתם, מוצאם או תפיסת עולמם, אלא בין אלה המבכרים שינוי שלטוני לאלה המעדיפים הישארות עם השלטון הקיים. אין מדובר בפופוליזם למול ליברליזם, בביביזם למול אקטיביזם, או כל חלוקה אחרת, אלא בתפיסת עולם של מי שמבקשים לשמר השלטון למול אלה הדורשים שינוי.
אולם, לטעמי אין מדובר בשסע חדש בחברה הישראלית, אלא רוח הדברים בחילופי השלטון מבטאים אך דמוקרטיה יצרית יותר, גם אם אולי פחות מנומסת מבעבר. זו מלמדת עד כמה פלורליזם של דעות, דמוקרטיה, היא שיטת הממשל הטובה ביותר שיש, בה לכל אחד זכות להביע עמדתו. תהא רועמת או בלתי מקובלת ככל שתהא.
יוצא כי חילופי השלטון, ובפרט הדרך שבה נעשו, הם דווקא ראיה לעוצמת החברה ישראלית, גם ובמיוחד מצד אלה המתנגדים לה. אולם אל לדמוקרטיה להיעצר על מפתן דלתו של המחוקק, חשיבותה ועוצמתה מלמדות על כך שהדמוקרטיה צריכה להיות מנת חלקם של כל מוסדות השלטון, ויש להקפיד על שיתוף הציבור בקבלת הכרעות חברתיות מכוננות בכל אתר בו הן מתקבלות, וגם כאשר אלה מתקבלות בידי בתי המשפט, באשר הריבון הוא הציבור בהכרעות מסוג זה.
גם מי שסבור כי אין זה תפקידו של בית המשפט, לא יכול להתכחש לכך שהכרעות ציבוריות-חברתיות מגיעות לבית המשפט, שבריריות הפרלמנט עשויה להאיץ ולהחיש מגמה זו, ואו אז ההכרעות בבית המשפט צריכות להיות מושפעות מעמדות הציבור. מנגנון זה ירפא האנומליה הנטענת ביחס לעצם ההתערבות של בית המשפט ויהווה מענה לקושי השלטוני בעצם הגעת נושאים אלה לבית המשפט ולחשש כי גוף שאינו נבחר יפקח על עבודת הרשות הנבחרת.
שיתוף הציבור בהכרעות מסוג זה יכול להוות פסע ראשון בחיזוק הדמוקרטיה בכל מוקדי קבלת ההכרעות ובכלל זה בית המשפט, משאלו ממילא מתקבלות גם על-ידו, ובלא חשש מפיקוח יתר מצד בית המשפט על עבודת הרשות המחוקקת הנבחרת. כך שגם אם סבורים אנו כי אנו עדים לשסע מתחדד בחברה הישראלית וקיטוב חברתי נדרשת מחשבה יצירתית ומחודשת לא רק על החברה הישראלית אלא גם על מוסדות השלטון שלה וחיזוק הדמוקרטיה ההשתתפותית. גם אם אין מדובר בשסע חדש, הרי שהמצב כיום מדגים היטב כמה עוצמתה של הדמוקרטיה אינה יכולה עוד להיות שנויה במחלוקת, ונדרש חיזוקה והעצמתה כל העת.
הכותבת היא עורכת דין, ד"ר לפילוסופיה (משפטים) ובעלת תואר ראשון במדע המדינה, אוניברסיטת תל אביב