השר לביטחון פנים עמר בר-לב התייחס בראיון בחדשות 13 לאירועים האחרונים בהר הבית. כשנשאל על תפילות היהודים במקום ענה: "אם יהודים מתפללים על הר הבית אז זה בפירוש בניגוד לחוק… גם בעבר היו יהודים שלצערנו עלו להר הבית במסווה של סיור והתפללו, וזה בניגוד לחוק". עד כמה שולט השר לביטחון פנים בחוק? בדקנו.
נפתח בסקירה היסטורית קצרה. לאחר 1967 הוביל שר הביטחון דאז, משה דיין, את מדיניות הסטטוס קוו, ממנה נבע בקווים כלליים כי יהודים לא יוכלו להתפלל על ההר אבל יוכלו לבקר בו ללא הגבלה. ב-15 באוגוסט אותה שנה, לאחר שאירוע תפילה המונית במקום לכבוד ט' באב עורר מהומות מצד מוסלמים, התכנסה ועדת השרים לענייני שמירה על המקומות הקדושים וקיבלה את החלטה מס' 761. הוועדה לא אשררה באופן ישיר את הסטטוס קוו שקבע דיין, אבל החליטה שיש להורות שלא לארגן עוד תפילות בהר הבית.
גם השר בר-לב התייחס בתגובה שהעביר לנו להחלטה 761: "ההתייחסות בחוק לסוגיה (היא) מחודש אוגוסט 1967, בה (אימצה) ממשלת ישראל את ההחלטה שקיבלה ועדת השרים לשמירה על המקומות הקדושים, ובה נקבע, בין היתר: 'משיעלו בכניסה להר הבית מתפללים יהודים, יופנו על ידי כוחות הביטחון לכותל המערבי'".
אלא שהסטטוס קוו שהונהג החל מ-1967 עורר לאורך השנים לא מעט קשיים חוקיים ואחרים. כך, למשל, נטען נגדו שהוא מנוגד לחוק השמירה על המקומות הקדושים, שלפיו "העושה דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות, דינו - מאסר חמש שנים". כשבג"ץ נדרש לנושא ב-1968 הוא פסק כי "שר הדתות ממונה על ביצוע חוק זה, והוא רשאי, לאחר התייעצות עם נציגים של בני הדתות הנוגעות בדבר... ובהסכמת שר המשפטים, להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו". אלא שמאז ועד היום התקנות היחידות שהותקנו במסגרת הסעיף הזה נוגעות לכותל המערבי.
בחלוף השנים הוגשו עוד עתירות רבות לבג"ץ בנושא שחידדו את ההיבט העקרוני של הסטטוס קוו שהתגבש. "נקודת המוצא העקרונית הינה כי לכל יהודי זכות לעלות להר הבית ולהתפלל שם, כחלק מחופש הפולחן הדתי ומחופש הביטוי", נכתב בפסיקה של בג"ץ מפברואר השנה, בתגובה לאחת מהעתירות. "עם זאת, זכויות אלה אינן מוחלטות וניתן להגביל את מימושן תוך התחשבות באינטרס הציבורי".
"זה לא חוק אלא החלטה מנהלית", מסביר פרופ' יצחק רייטר, ראש החוג ללימודי ארץ ישראל במכללה האקדמית אשקלון, ומומחה לסכסוכים במקומות קדושים. "כאשר יש עתירות לבתי המשפט (בנושא) בדרך כלל תשובת המדינה היא שהעיקרון של שלום הציבור ושמירה על הסדר הציבורי גובר על הזכות לחופש פולחן ולעתים גם על חופש גישה".
במילים אחרות, בעוד שהמדינה ובג"ץ מקבלים את הטענה על כך שבאופן עקרוני יש ליהודים זכות להתפלל במקום, בפועל, ההערכות המשטרה וגופים ביטחוניים אחרים שלפיהן אישור כזה עלול להוביל להתלקחות מקומית ואזורית, גוברות על הזכות הזאת.
כל זה היה יכול להישאר בגדר דיון תיאורטי שעניינו האם השר התבלבל בין חוק לבין הוראה מנהלית, אלא שההתרחשויות בשטח בתקופה האחרונה מעמידות את הטעות הפורמלית של בר-לב באור בעייתי יותר. כפי שציינו למשל הח"כים בצלאל סמוטריץ' ועמיחי שיקלי, בחודשים האחרונים כבר מתאפשרת תפילה שקטה של יהודים בהר הבית. כתבה של עמיתנו יאיר שרקי בחדשות 12 מהימים האחרונים - עליה נשאל בר-לב במפורש בראיון שערכו איתו בערוץ המתחרה - כללה תיעוד של קבוצות יהודים שהמשטרה מאפשרת להם, בניגוד לעבר, להתפלל במקום תחת מגבלות מסוימות.
פרופ' רייטר אמר לנו כי לפי מה שהוא ראה בשטח הוא מעריך ש"המשטרה מאפשרת זאת כל הזמן שאין פקחי וקף בסביבה". בכתבתו של שרקי נאמר כי הדבר נעשה בידיעת הווקף. כך או כך, ניתן להניח כי המשטרה מאפשרת זאת כעת על רקע הערכתה כי אין בכך עוד סכנה לשלום הציבור.
בשורה התחתונה: דבריו של בר-לב אינם נכונים. אין חוק שאוסר על יהודים להתפלל בהר הבית, ולכן לא נכון לומר שמעשה כזה הוא "הפרה מפורשת של החוק". עד לאחרונה המשטרה לא אפשרה תפילות כאלה מכוח סמכותה, אך בחודשים האחרונים היא דווקא מאפשרת זאת, במגבלות מסוימות.
תחקיר: אוריה בר-מאיר