שי אספריל / צילום: שלומי יוסף
לפני תשע שנים עבר שי אספריל, אז כתב תחקירים ב"כלכליסט", על מסמכים הקשורים לחברה ביטחונית עליה כתב, כשלפתע צדו עיניו הסכם הלוואה בינה לבין חברה בעלת שם שעורר את סקרנותו, NSO Group. "אני זוכר שחשבתי שמדובר בשם חסר מעוף, אבל בעת ההיא כבר ידעתי שמעטה הבנאליות מסתיר לעתים סיפורים מרתקים", הוא מספר ל"גלובס". "במסמך אחר ראיתי שההלוואה הוחזרה כעבור זמן קצר יחסית בריבית גבוהה. משהו בחוש הריח העיתונאי שהיה לי אז משך אותי לברר ולחקור".
"הוצאתי נסח מתוך רשם החברות והרמתי טלפונים למקורות שהיו איתי בקשר. כשהזכרתי בפניהם את השם NSO נתקלתי בשתיקות וגמגומים, שהזכירו לי את התגובות שקיבלתי כמה שנים קודם לכן כשהתחלתי לחקור את פעילותן של חברות כמו פיינל, שטרם החשיפה היתה חברת אלגו-טריידינג חשאית שהכניסה סכומי עתק למייסדיה, או לוג'יק, חברת ההומלנד סקיוריטי של מתי כוכבי שפעלה במפרץ הפרסי".
כמה שבועות לאחר מכן התיישב אספריל לעבודה על כתבת תחקיר על NSO, כשבאמתחתו מסמכים שהודלפו ומקורות שהסכימו לשתף פעולה. "הבנתי שיש פה מוצר מעקב מתוחכם מאוד מבחינה טכנולוגית, וכדרכה של טכנולוגיה עם יכולות קיצוניות - יש לה את היכולת להועיל באופן קיצוני, או להזיק באופן קיצוני, או סביר מכך: לעשות את שני הדברים בו זמנית".
האם האמנת שהחברה הזו אכן תספק כלים למשטרים שיעשו בהם שימוש למעקב אחר עיתונאים ופעילי זכויות אזרח כפי שבסוף קרה?
"במהלך העבודה על התחקיר התחוור לי שלפגסוס, תוכנת הסוס הטרויאני שמסוגלת להתקין עצמה על כל טלפון נייד, יש עוצמות טכנולוגיות מטרידות. ובהתחשב באופי הלקוחות שלהם, טבעי היה לשער שהמוצר יתגלגל לידיים שיעשו בו שימוש לא הגון. בתחקיר התרעתי שאם לא יינקטו אמצעי זהירות בנוגע לזהות הלקוחות, המוצר עלול לשמש לריגול אחר אקטיביסטים ועיתונאים-חוקרים".
אנחנו מדברים על 2012, בימים שטרם התחולל דיון מהותי על פרטיות ופייסבוק היתה רחוקה מחיצי הביקורת להם היא זוכה היום. כיצד התקבלה החשיפה בציבור? לאיזו תהודה היא זכתה?
"באופן כללי, סוגיות עומק כלכליות, משפטיות, מדעיות או טכנולוגיות שנוגעות לציבור בכללותו נותרות בדרך כלל מחוץ לשיח, או שעוברות הליך של רידוד שמרוקן אותן כליל. התחקיר שלי קיבל בזמנו תהודה יפה בארץ, אך לא יותר מכך. זה קשור גם לכך שהנושא מורכב יחסית, גם כי אין פרצוף של גיבור או נבל עליו, וגם כי הקורא מחפש לקרוא כתבות שהוא מרגיש שיכולות להשפיע על החיים שלו".
התאכזבת או הופתעת?
"לא הופתעתי, כי הבנתי כבר אז שבתחקירים מהסוג הזה אין בד"כ מתאם בין ההישג העיתונאי לרמת התהודה. טבע האדם הוא לנקוט בפעולה רק כאשר ישנו איום ממשי, וזו הסיבה שאזהרות מוקדמות בנוגע לסכנות שנתפסות כתיאורטיות זוכות בדרך כלל להתעלמות".
קייזר סוזה בחזות הייטקיסטית
"מובן שלא סיפר לאימו או לבחורות שיצא איתן בתקופה ההיא מה עושה החברה שהוא עובד בה. זה לא משהו שמספרים עליו בארוחת הערב או בדייט ראשון. אבל עד מהרה גילה שהקולגות שלו מצאו לכך פתרון פשוט, וכשנשאלו במה הם עובדים, ענו במילה אחת: הייטק (...) קייזר סוזה, יותר משהיה מולטי מיליונר, היה צל רפאים. בשום מסמך שהתפרסם, וודאי שלא בעיתון או במגזין שמפרסם את עשירי הארץ, לא הופיע השם שנתנה לו אימו, לא השמות הכתובים בדרכוניו. גם מראהו בתלתליו המתמעטים, בצווארו הארוך ובעיניו האפורות החלולות שהזכירו לנתן את עיניו של שחקן הקולנוע כריסטופר ווקן, לא התפרסם מעולם. הוא נשאר שמור בכל תעודות הזהות והמעבר שלו, וגם בכמה תצלומים דהויים שהנציחו אותו בצעירותו. (השופט, מאת שי אספריל, הוצאת "עם עובד", 2019)
אספריל, 42, עורך דין בהכשרתו, עזב מאז את העיתונות והספיק לפרסם שלושה ספרי פרוזה. האחרון שבהם הוא הרומן "השופט", המהווה, בין היתר, כתב אישום כנגד הצדדים האפורים בהייטק הישראלי. אחת הדמויות הבולטות בספר, ישראלי המכונה "קייזר סוזה", היא שילוב של טייקונים מסתוריים שפגש אספריל במסגרת תחקיריו. היא מסמלת, אולי, את כל חוליי ענף הטכנולוגיה בישראל: הלבנה של חברות פורנו, הימורים ופורקס תחת חזות הייטקיסטית כביכול.
"ההייטק הישראלי משווק היטב והתקשורת אוהבת להציג לראווה את צדדיו היפים. החצר הקדמית שלו באמת מאוד מזמינה ומושכת, אבל דברים מעניינים קורים גם באחורית. מאחר שהעולם הזה נתפס כמורכב יחסית, וגם מסיבות אחרות, העיתונות בארץ ממעטת מלהיכנס לקרביים של הדבר עצמו, הוא אומר. "אתה יכול לקרוא על כפולת עמודים ריאיון עם מייסד של חברת סטארט-אפ שרוצה למצוא רוכש או לגייס עובדים. יהיו שם פרטים על הכנסות, על מספר העובדים ועל ההווי בחברה, אולי גם שני משפטים על פתרונות כאלה וטכנולוגיות כאלה, אבל גם אחרי שתקרא אלפיים מילה לא תבין מה החברה הזו עושה כדי להרוויח כסף".
מוצרים שנויים במחלוקת וניצול מובהק
לטענת אספריל, סגמנט גדול של תעשיית ההייטק יונק את קיומו ממוצרים שנויים במחלוקת, בין אם משום שהם נשענים על ניצול מובהק של חולשות אנושיות, ובין אם משום שהבעייתיות שלהם נובעת מכך שהם נמכרים לידיים הלא נכונות. "כדי לעורר על כך דיון חשבתי יש מקום לחשוף מעט מן המעט שבצד האחר," הוא אומר.
כשהוא נשאל על בחירתו להציף את הנושא דווקא במסגרת רומן הוא אומר: "חשוב להבין ש'השופט', לצד הביקורת החברתית, חוקר בעיקר את הצדדים הפסיכולוגיים של המעורבים ומנסה להתמודד בהגינות וביושר עם הנסיבות שמובילות אנשים למקומות שהחברה שופטת בביקורתיות. במובן מסוים, היכולת של ספרות בדיונית לצלול אל תהומות הנפש ולהעביר ביקורת חברתית נטולת מורא מאפשרת דווקא לה, ולא לספרות תיעודית או לעיתונות, להתקרב אל אותו מושג חמקמק שנקרא 'האמת'. זו גם הסיבה שהיא שורדת טוב יותר את מבחן הזמן".
"להפוך את בעל הדין לגיבור"
שי אספריל הוא מחברם של שלושה ספרי פרוזה: "עוד מעט החורף מתחיל", "אגרוף", ו"השופט", שזיכו אותו בפרס רמת גן לספרות ובפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. אספריל למד משפטים וניהול באוניברסיטת תל אביב וכיום הוא משלב את שני תחומי העניין שלו, כתיבה ומשפט, בקורס שפיתח, "כתיבה יצירתית למשפטנים", ושאותו הוא מעביר לסטודנטים לתואר ראשון ושני בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.
בספר העיון החדש, "סיפורי משפט", שערך עם שני חברי סגל בפקולטה (פרופ' איסי רוזן-צבי ופרופ' הילה שמיר), ויראה אור בשבוע הבא בהוצאת עם עובד, נחשפים אחורי הקלעים של הפסיקות הגדולות של בית המשפט העליון שעיצבו את החברה הישראלית בעשורים האחרונים. "כל גילדה מקצועית משתמשת בכלים מסוימים כדי לבדל אותה מהציבור הרחב ולתרום ליוקרת המקצוע. אחד הכלים של הגילדה המשפטית הוא השימוש בשפה תיאורטית ולא נגישה. זה נכון לגבי שופטים וגם לגבי עורכי דין. זה עוקר משהו מהממד האנושי שבה וגורם לניכור וגם לחשש של הציבור מעולם המשפט, למרות שהמשפט עוסק באופן ישיר בחיים של בני אדם ומשפיע על החברה בכללותה", הוא אומר. "המטרה שלנו בספר המשפטי-חברתי הזה הייתה לקחת פרשיות חשובות שנדונו בפני בית המשפט העליון ולהנגיש אותן לקוראים. עשינו זאת באמצעות פישוט השפה והעצמת חלקו של הסיפור האנושי בהן. במילים אחרות, ביקשנו להפוך את בעל הדין מניצב לגיבור".
שי אספריל
אישי: בן 42, מתגורר בתל אביב
מקצועי: עורך דין בהכשרתו, כתב תחקירים ב"כלכליסט" בעברו
עוד משהו: פירסם שלושה ספרי פרוזה. האחרון בהם, "השופט" שיצא ב-2019, עוסק, בין היתר, בצדדים האפלים של ההייטק הישראלי
גילוי מלא: המחבר ואספריל עבדו בעבר ביחד ב"כלכליסט"