פירות / צילום: תמר מצפי
הפירות והירקות בישראל יקרים מאוד: פטל עולה 200 שקל מול 50 שקל בלונדון, אוכמניות עולות 175 שקל מול 39 שקל, ואפילו ירקות בסיסיים כמו תפוחי אדמה ושעועית עולים עשרות אחוזים יותר מאשר בעולם. אחת הסיבות לכך, מסבירים באוצר, היא חסמי היבוא בדמות מכסים, אישורים ובירוקרטיות נרחבות שהיבואנים נדרשים אליהם - זאת כדי להגן על החקלאים המקומיים. הפתרון, לטענת האוצר, הוא לעבור מתמיכה עקיפה על-ידי חסימת תחרות לתמיכה ישירה - בסכום המקובל בעולם, שעומד על כ-100 שקל לדונם. כך למשל, חקלאי המעבד 500 דונם יקבל מהמדינה 50,000 שקל בשנה, בנוסף לכל רווח שהוא יעשה מהחקלאות בפועל.
ארגוני החקלאים טוענים כי למרות התמיכה הישירה, הרפורמה תביא לקריסת ענפים חקלאיים רבים, ובייחוד אלה שבהם אין לישראל יתרון יחסי והיבוא מחו"ל זול בהרבה. ענפים אחרים, לעומת זאת, הם יצואנים וכבר היום מתחרים בשוק העולמי בהצלחה. האשמים האמיתיים במחירים הגבוהים בסופר, בעיניהם, הם רשתות השיווק והמפיצים ש"גוזרים קופון" על החקלאים.
בפועל, שולי הרווח של רשתות השיווק עומדים על 2.7% בממוצע. ספציפית בפירות וירקות, שולי הרווח של רשתות השיווק נמוכות עוד יותר, ועומדות על 2.6% בלבד. גם ביחס לעולם, "פערי התיווך" מהחקלאי לצרכן נחשבים נמוכים - הם עומדים בתפוזים למשל על 77% בשנת 2017 לעומת כ-600% בארה"ב. בעגבניות, פערי התיווך בישראל זעירים ועומדים על 8% בלבד בשנת 2017, לעומת 317% בארה"ב ו-252% בהולנד.
בעיני האוצר, הפתיחה לסחר ויבוא חופשי כמקובל בעולם היא הפתרון ליוקר המחיה הגבוה במזון, שממנו סובלים בעיקר השכבות החלשות שההוצאה על מזון מהווה חלק אדיר מהכנסתן. התועלת לציבור מהורדת המחירים לממוצע העולמי עומדת על מיליארדי שקלים, סכום שיילך ויגבר בעתיד עם עליית הצריכה של פירות וירקות. סכום זה צפוי להיות גבוה בהרבה מהסבסוד הישיר לחקלאים, שיעמוד על 100 שקל לדונם.
בהינתן שכיום חקלאים מעבדים 4.2 מיליון דונם, ההוצאה אמורה להגיע לכדי 420 מיליון שקל בשנה. אותם 100 שקל לדונם דומים לממוצע התמיכות באיחוד האירופי, שעומד על 26.6 יורו, כלומר כ-102 שקל לדונם. מטרת הסבסוד היא להבטיח את שגשוג החקלאות הישראלית, והמשך עיבוד הקרקע באזורים אסטרטגיים כפי שהמדינה וארגוני החקלאים מעוניינים.
עניין נוסף ששואפים לטפל בו, הוא ההסתכלות לטווח הארוך. ייצור הפירות והירקות בישראל נשאר יחסית קבוע בשנים האחרונות, וכמות האדמה הראויה לעיבוד חקלאי (4.4 מיליון דונם) מאוד קרובה לכמות האדמה המעובדת בפועל (4.2 מיליון דונם). כלומר, יהיה קשה מאוד להגביר את הייצור המקומי בטווח הארוך, ובהתחשב בגידול האוכלוסיה האדיר בישראל - זה אומר שאנחנו מוכרחים לייבא מזון כדי ליצור נגישות למזון ובטחון תזונתי. מחסור בפירות וירקות עלול להוביל לעלייה בצריכת מאכלים מתוקים, ובהכנסת רכיבים פחות בריאים למזון שאנחנו צורכים.
יו"ר המגזר העסקי והתאחדות האיכרים, דובי אמיתי, מסר כי "באוצר ממשיכים לעוות את הנתונים כדי להצדיק רפורמה שבינה ובין טיפול ביוקר המחיה אין דבר וחצי דבר. כל הגורמים המקצועיים במשרד החקלאות סולדים מהרפורמה וברשותם נתונים רבים אחרים שמשרד האוצר מסתיר מעייני הציבור. הטייקונים האמיתיים נמצאים ברשתות השיווק ולא במשקים החקלאיים בעוטף עזה ובגבול הלבנון. חבל שבאוצר לא טרחו לעשות מעולם בדיקה מקצועית היכן נמצא הרווח האמיתי בין המחיר שמקבל החקלאי למחיר שמשלם הצרכן".
יו״ר התאחדות חקלאי ישראל ומזכ״ל תנועת המושבים, עמית יפרח: ״שוב משרד האוצר זורה חול בעיני האזרחים עם נתונים לא מדויקים. פקידי האוצר צריכים לשנות את שמם לפקידי היבוא. מקווה שפקידי האוצר מצליחים לישון בלילה בעודם תומכים בסגירת החקלאות הישראלית ופותחים סניפים של מוצרי חקלאות מירדן ומטורקיה כאן בישראל״.