שר האוצר אביגדור ליברמן / צילום: המכון הישראלי לדמוקרטיה
היום יעלה לאישור הממשלה אחד מחוקי ההסדרים הכי מנופחים, בעל הרפורמות הרבות ביותר, שפורסמו מזה שנים.
ובזמן שמתנהל שיח חשוב על תוכן הרפורמות מרחיקות הלכת הרבות שבתוכו - אני מבקשת לשאול - למה דווקא עכשיו כזה חוק הסדרים מנופח? או אולי - מה פתאום עכשיו?
התקציב אותו אמורה הממשלה לאשר ביחד עם חוק ההסדרים הוא תקציב ראשון שמאושר אחרי שנתיים של כאוס, בזמן שלא אושר תקציב מדינה מאז 2018. תקציב שמגיע אחרי משבר בריאותי וכלכלי אדיר, כזה, שיש אין סוף על מה להתווכח ולדון בו. ואם לא די בכך שהוא אמור לשקף את היום שאחרי הקורונה, מתחיל להתברר שהוא אמור גם להתמודד עם הגעת הגל הרביעי לחיינו.
ממשלת ישראל ה-36 היא ממשלה חדשה, רבים משריה מכהנים כשרים לראשונה. כניסה לראשונה למשרד ממשלתי והצורך ללמוד תוך זמן קצר עולם תוכן אדיר ולהכריע על תוכן תקציבו, שהלכה למעשה מייצר את תוכנית העבודה של המשרד לשנה וחצי הקרובות, מספיק מאתגרים שלעצם.
ועל אף כל זה, מישהו באגף התקציבים חשב שדווקא עכשיו חשוב יהיה להביא חוק הסדרים אדיר ממדים.
בחדרי האוצר מצאו לנכון לדחוף דווקא עכשיו, בסד זמנים לא סביר, רפורמות מרחיקות לכת, שחלקן הולכות להשפיע דרמטית על עבודת הממשלה. כך יאושרו הרפורמות לא רק בלי דיון ציבורי סביר (כי מה זה שבוע להערות הציבור על חוברת של כ-300 עמודים?) אלא בעיקר ללא עבודת ממשלה נורמלית של למידתן לעומק ותיקונן בהתאם.
"ממשלת השינוי" ביקשה להביא איתה המון בשורות. אך בצד הצבע ללחיים שהיא מחזירה לאזרחים רבים - יהיה ממש אבסורד שדווקא הממשלה הזו תיכנע לתכתיבי אגף התקציבים ותאשר רפורמות עם השפעות לשנים בלי דיון רציני.
חזרה בזמן במקום התקדמות ל-2021
כמו בכל דיון לאישור תקציב, יאלצו השרים לדון היום גם במסגרת התקציב וגם בתוכן חוק ההסדרים, אלא שהדיון היום יהיה דומה יותר לדיונים שנערכו על חוקי הסדרים אדירי ממדים כמו ב-2003 ולא כמו בתקציבים האחרונים שאושרו.
ואם כבר חזרה בזמן במקום התקדמות ל-2021, היום תיערך גם ההצעה החשובה על גג התקציב - ובזמן שבכל המדינות המתקדמות מבינים שהתקציב של אחרי המשבר צריך להיות תקציב של השקעות חברתיות, כאן הוצגה מסגרת תקציב של עמידה במקום, כזו ששום השקעה חדשה לא תגולם בה.
לצערנו, במקום לקבל היום דיון רציני על מסגרת התקציב, כשחלקים רבים בממשלה חושבים שהיא חייבת להתרחב, הם יאלצו להשקיע את מירב זמנם בשיח על סוגיות משמעותיות וכבדות משקל כמו אישור "התוכנית הלאומית לשיפור הרגולציה" שתקים רשות רגולציה שתגבר ותעקוף סמכויות שרים רבים, על אף התנגדות היועמ"ש להכללת הרפורמה בחוק. במקביל לשאלה האם זו העת לרפורמה עם השם היפה "הגברת הגמישות הניהולית במערכת החינוך" שבאצטלה של מתן חופש מורחב למנהלי בתי ספר, מכניסה את משרד האוצר כשחקן משמעותי במערכת החינוך.
שלא לדבר על ההחלטה דווקא עכשיו להעלות את גיל הפרישה לנשים, בלי התאמת המתווה, כך שלא יפגע בנשים המוחלשות ביותר או במי שעובדות במקצועות שוחקים. וכל זה בזמן שהממשלה הנוכחית טרם עשתה צעד משמעותי אחד להגברת השוויון לנשים בישראל.
293 עמודי טיוטת חוק ההסדרים שפורסמו להערות הציבור אולי מחביאים בתוכם רפורמות שנכון שיאושרו לצד התקציב הקרוב - אבל כמי שהעמיקה בהן במיוחד, אני חושבת שתפקידנו להתמקד כעת בשאלה - למה דווקא עכשיו? למה לדחוף את כל הרפורמות האלו לאישור בלי דיון סביר בממשלה? למה בכלל להכניס סוגיות כבדות משקל כאלה לתוך הדיון על שרידות הממשלה? מדוע לא לאשר כל אחת מהן בזמנה, כשתבשיל העת לדיון רציני, כזה שמאפשר לשרים לקרוא לעומק, להעלות שאלות ולייצר תיקונים?
הכותבת היא מנהלת תחום הממשל בקרן ברל כצנלסון