ראש הממשלה נפתלי בנט ושר החוץ יאיר לפיד / צילום: מארק ישראל סלם - הג'רוזלם פוסט
ישיבת הממשלה לאישור תקציב המדינה היא אולי הרגע הדרמטי ביותר בתהליך אישור התקציב. נכון שהאישור הסופי של התקציב הוא בכנסת, אבל בשלב האישור בממשלה התקציב מקבל את צורתו הסופית. בכנסת אולי יחלקו עוד כמה מאות מיליונים ואולי יוציאו כמה רפורמות מתוך חוק ההסדרים, אבל הגודל הסופי של תקציבי משרדי הממשלה נקבע כבר בממשלה - כך שעבור השרים, זה המאני טיים במלוא מובן המילה.
הנסיבות האלה הפכו את ישיבת אישור התקציב בממשלה לאירוע יוצא דופן. האווירה הפורמלית של ישיבת הממשלה הופכת במהלך הלילה למשהו שמזכיר יותר "בזאר טורקי", כהגדרת שר האוצר לשעבר רוני בר-און. בעוד ישיבת הממשלה מתנהלת לאיטה, ושורה של פקידים בכירים מציגים לשרים סקירות מקרו-כלכליות, מתנהל המו"מ האמיתי בחדרים הסמוכים לחדר ישיבות הממשלה בין השרים וצוותיהם לבין עשרות אנשי אגף התקציבים שערוכים, ממש כמו במבצע צבאי, עם חמ"ל מרכזי.
אז מה קורה שם בלילה הזה? למה זה בזאר טורקי? איך זה נראה? ועד כמה אנחנו האזרחים יכולים להיות רגועים בידיעה שהאנשים שמכריעים על גורל התקציב יודעים מה הם עושים?
כדי להבין את כל אלה חזרנו כמה שנים טובות לאחור ודיברנו עם האנשים שצברו הרבה מאוד קילומטרז' בלילות האלה, של העברת תקציב. הלשעברים הם אהוד אולמרט, לשעבר שר הבריאות בשנות ה-90, ושר האוצר בממשלת שרון ורה"מ במחצית שנות ה-2000; רוני בר-און, שהיה שר האוצר מ-2007 עד 2009; וגם איש אגף התקציבים איליה כץ, האיש שעל האקסלים.
השיטה של אולמרט: מוכן לקצץ (כדי לקבל יותר)
ב-1995 היה אהוד אולמרט שר הבריאות. בניסיון להפעיל לחץ על ראש הממשלה ושר האוצר ולהגיד שיתנגד לתקציב - טקטיקה ששרים אומרים בדרך כלל בדקה ה-90 - אולמרט בחר בדרך אחרת: הוא היה מכריז בראיון מוקדם יותר ברדיו כי הוא מוכן דווקא לקצץ בתקציב משרדו. "היה לי נוהג כשהייתי שר הבריאות, הייתי מצלצל אל הדובר שלי ואומר 'תארגן לי ראיון ב-7:00 בבוקר ברדיו אצל אריה גולן', מספר אולמרט בשיחה עם גלובס, "ואז הייתי מתראיין והחדשות היו נפתחות ככה: 'דרמה גדולה מאוד - שר הבריאות אהוד אולמרט הודיע שהוא מוכן לקיצוץ בתקציב משרדו'.
"ואז", מספר אולמרט, "כשהייתה נגמרת ישיבת הממשלה הייתי קורא לראש אגף תקציבים ושואל אותו 'בשביל מישהו שהסכים לקצץ, כמה אתה מוסיף לי?' בדרך כלל הייתי גומר עם תוספות. מהכספים שחסכתי לו מזה אפשר היה להוריד בישיבת הממשלה משרדים אחרים".
שר האוצר לשעבר רוני בר-און מתאר את מה שמתחולל מאחורי הקלעים של הישיבות האלו, כפי שהוא זוכר אותן. "כל השרים מקבלים חדרים בלשכת ראש הממשלה...זו קייטנה - כולם הולכים ובאים והולכים, מתחילים ב-8:00 בבוקר ולא מסיימים עד שכולם מתפרקים בארבע או חמש לפנות בוקר למחרת".
ליל שימורים: מרוחים על הרצפה, לצד קרטוני פיצה
אגף התקציבים הוא הגורם המקצועי שמתכנן ובונה את התקציב הבא, והוא עושה את זה תוך עבודה מאד הדוקה מול משרדי הממשלה הרלבנטיים. לכן בישיבת הממשלה לאישור התקציב כל הצוותים של האגף נמצאים בבניין, כל 60 ומשהו עובדי האגף, כדי לסגור את הקצוות מול השרים ומשרדיהם.
איש אגף התקציבים איליה כץ, שהיה רכז מאקרו באגף, מספר על החוויה שלו מליל אישור התקציב: "אתה רואה אנשים מרוחים על הרצפה, גמורים... אתה רואה מלא שאריות כזה של פחיות ומגשי פיצה מפוזרים בכל מקום, זה די משעשע לראות את התמונה הזאת בתוך הבניין של משרד ראש הממשלה - לא רחוק מחדר ישיבות הממשלה. בכל מקרה, הדברים נעשים בצורה מקצועית ואנשים לוקחים את הדבר הזה מאוד ברצינות כי מבינים שמה שבסוף לא נסגר בלילה של התקציב, יהיה הרבה יותר קשה לבוא ולמצוא את המקורות ולסגור את זה בהמשך הדרך".
אל כץ, שהיה ראש צוות מקרו, היו מתנקזים כל העדכונים על הסיכומים השונים שהושגו - ואת כל אלה הוא היה מעדכן בזמן אמת בתקציב. "צריך להבין את הסיטואציה - אתה יושב על אקסל שמסתכם ל-400 מיליארד שקל, וכל שינוי שאתה שומע שקורה, בין אם זה משרד שסגרו איתו יותר או פחות ובין אם זה החלטת ממשלה שהשתנתה - דורש שינוי באקסל. זו אחריות מאוד כבדה, כי הדבר האחרון שאנחנו רוצים זה שאחרי שכל השרים באים ומצביעים על התקציב, זה לבוא שבוע אחרי זה ולהגיד להם 'תשמעו חבר'ה, התבלבלנו, היה לי שם איזה אפס מיותר'".
שיטת פואד: מביים התעלפות כדי לקבל כסף
בר-און התייחס לשאלה האם הסקירות הללו של האוצר לקראת הכנת התקציב נועדו בסוף "לטשטש" ולהתיש את השרים לקראת ההצבעה, לגרום להם לאבד ריכוז. על כך הוא אמר: "בעניין הזה של להתיש, בשביל כסף שום דבר לא יתיש אותם - גם אם תיקח אותם לארבעה ימים של אימונים בווינגייט. בסוף בשביל לראות את המספר, את השורה התחתונה, נשארים בחיים. אפילו פואד (בנימין בן אליעזר) האגדי שהיה כל הזמן עושה הצגות שהוא מתעלף והוא לא יכול יותר והוא מקבל התקף לב, והיו לנו גם גימלאים שישבו שם עד שתיים בלילה - בשביל כסף הכל בסדר".
בר-און מתאר איך פואד בן אליעזר היה מביים שהוא חש ברע על מנת שייענו לדרישותיו התקציביות: "פואד היה יושב בחדר והיה פותח את העניבה ומשתרע בכורסה, כולו רטוב כי היו שופכים עליו מים, כל הזמן היו אומרים לי 'פואד הולך למות', תבוא תיתן לו כבר (כסף), ואיילת (העוזרת) הייתה מנפנפת מעליו עם מגבת".
בר-און מתאר את הלחץ שהיה מופעל על שרי מפלגת הגמלאים. "והם רצו ללכת לישון ואמרו לי אנחנו נשים פתק במקום להישאר להצבעה, אז אמרתי להם 'מה פתאום?! אנחנו רוצים לעשות הצבעה. נסדר לכם חדר'. אמרתי למנכ"ל האוצר 'תיכנס איתם לחדר, תנעל אותו, ותגיד להם שנעלו אותו מבחוץ, ושהם לא יכולים ללכת הביתה'. וכך זה היה. הם התחילו לדפוק על הדלת, רצו להביא את הקב"ט".
70 מיליארד שקל ששווים כמו 100 מיליון
האוצר הוא עדיין השחקן הדומיננטי בסיפור הזה, ועם כל השרירים שעושים לו השרים - אין להם באמת סיכוי נגדו. הסיבה הפשוטה היא שכדי להעביר את התקציב בממשלה האוצר לא צריך הסכמה של כל השרים פה אחד - מספיק לו רוב פשוט וכדי להשיג את הרוב הזה לא חייבים לשלם הרבה. מספיק לקנות את תמיכתם של השרים שאחראיים על המשרדים הקטנים, שתוספת של כמה עשרות מיליונים לתקציב שלהם מספיקה כדי שיוכלו להציג אותה כהישג משמעותי.
על כך אומר רוני בר-און: "האצבע של שר הביטחון שמקבל 70 מיליארד שווה כמו האצבע של השר לענייני תפוצות שמקבל 100 מיליון שקל".