מחאה נגד אלימות כלפי נשים. כמעט יכולנו לטעות ולחשוב שדם נשים אינו הפקר במדינת ישראל / צילום: שלומי יוסף
בדיוק לפני שנה, תוך ששירה איסקוב בעיצומן של ההכנות לראש השנה, אביעד משה בן זוגה דאז ניסה לרצוח אותה באכזריות תוך שבנם הפעוט עד לזוועה. שירה ניצלה בנס. ומאז בגבורה יוצאת דופן היא חשפה את סיפורה לציבור ובעל כורחה אף הפכה לדגל המאבק באלימות נגד נשים. כעבור פחות משנה מאותו רגע נורא, בית המשפט הרשיע את אביעד משה בניסיון רצח ובהתעללות בבנם.
כצפוי, אין גוף תקשורת שלא התייחס להכרעה: "הרשעה תקדימית" אומרות לנו הכותרות, ארגוני נשים רבים בירכו על ההחלטה, מובילי דעה צייצו וכתבו בנושא. ולרגע אחד, היה נדמה שיש כאן שינוי.
אבל רק לרגע.
כמה ימים אחרי פסיקת בית המשפט, חן ביאר כתב חדשות "כאן" בצפון ובחיפה חושף מקרה אחר - אישה בת 48 אשר שרדה שני ניסיונות רצח מצד גרושה (שניים!), שמתקשה להתאושש פיזית ונפשית מארבעת הכדורים שנורו לעברה, נאלצת לחיות בשכנות צמודה לאותו גרוש. לאותו חשוד שהחקירה בעניינו בעיצומה. כן, הבנתם נכון. האישה שניסו לרצוח אותה כבר פעמיים, כאשר הרקע לסכסוך בין בני הזוג הגרושים הוא בדיוק על אותו נכס, נאלצת לחיות בסמיכות מפחידה ובלתי נתפשת לגבר שככל הנראה ניסה לרצוח אותה. ומה הפתרון שניתן מהגופים המעורבים, אלו האחראים לביטחונה? לרדת למחתרת. לבחור לשהות במקלט לנשים מוכות. כך - פצועה, ללא משפחתה, ללא תמיכה, היא זו שמתבקשת להסתתר, לפחד. נראה כי אנו עדים להתהוותה של הכתובת המתנוססת על הקיר.
בזכות הדיון התקשורתי הרב, הברכות ותחושת עשיית הצדק בנוגע להכרעה בעניינו של אביעד משה, כמעט יכולנו לטעות ולחשוב שדם נשים אינו הפקר במדינת ישראל.
אבל רק כמעט.
נכון, שירה איסקוב יש רק אחת. ואף על פי שהסיפור שלה מעורר השראה וכוח, אסור לדיון הציבורי, המדיני, המשפטי והתקשורתי לנוח על זרי הדפנה, ולטפל בו כאילו היה זה מקרה אחד בלבד. לא רק שירה צריכה שייעשה צדק בעניינה אלא כל אותן נשים שלא מגיעות לפריים טיים, נשים ערביות, אתיופיות, רוסיות, עובדות זרות, נשים מהפריפריה, נשים מהמרכז, אימהות, גרושות, רווקות, צעירות, מבוגרות, נשים מבוססות, מוכרות, אנונימיות. נשים באשר הן נשים. לכולן מגיע צדק.
לשיח התקשורתי תפקיד משמעותי בקידום הצדק הזה, בכדי שהשינוי יהיה מוחשי ונשים לא יגדלו בצל הטרור המגדרי, אל לתקשורת לספר את סיפורה של איסקוב כפרשת יחיד. כי אביעד משה, הוא לא רק אביעד משה, הוא כל הגברים שרצחו, שניסו וינסו בעתיד לרצוח את הנשים שבחייהם. שירה איסקוב היא כל הנשים באשר הן, שזעקו, שכאבו, ששרדו וגם שלא.
אמצו את המונח "טרור מגדרי"
על השפה התקשורתית לשנות פניה בדחיפות, אמצו את המונח "טרור מגדרי", אל תספרו את סיפור ההרשעה כסיפור הצלחה מספק, שירה סוחבת איתה צלקת לכל החיים ללא קשר לפסיקה. ספרו את ההכרעה כתוצאה הגיונית ונדרשת אל מול מעשיו הנפשעים, ולא כסיפור יוצא דופן. אל תספרו את הסיפור על האישה בת ה-48 שנאלצת לחיות בשכנות לזה שחשוד בניסיונות הרצח שלה, כסיפור של האלימות המשתוללת במגזר הערבי. אלא כחלק מהאלימות שמשתוללת כלפינו, הנשים.
ביאר הרחיב וציין כי לגורמים המעורבים ארגז כלים מצומצם. על כן, יש לחפור באותם ארגזים: של הרווחה, של המשטרה ואפילו של בתי המשפט. יש לבחון ולחקור מה עוד נדרש? מהם האמצעים החסרים? זו אחריות כולנו לייצר מציאות חיים בטוחה לנשים בישראל.
עיתונאים ועיתונאיות, ארגוני הנשים, אחדו כוחות. פנו לשרות ולשרים בממשלת ישראל, דרשו שינוי עומק, שינוי אמיתי. הסירו את הערפל ממשפטים כמו "ארגז כלים מצומצם" - שקפו את המציאות באופן ברור, חפשו את הכשלים, הצביעו עליהם ואל תרפו עד שתקבלו מענה. השנה הזו נפתחת עם הרשעה חשובה מאין כמוה, אך אל תסתפקו בהרשעה של אביעד משה אחד.
עצרו גם את האביעד משה של מחר.
הכותבת היא מרצה במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, חוקרת את הקשר בין תקשורת, מגדר ואלימות נגד נשים, אקטיביסטית ודוקטורנטית באוניברסיטה העברית בירושלים