מימין: דפנה חנם, אליאור יעקובי, שלומי ויטורי. במטבחון אינטל / צילום: איל יצהר
המטבחון של:
אינטל ישראל
משתתפים בשיחה:
1. דפנה חנם, 43, נשואה + 3 מקרית אונו, מנהלת וריפיקציה ב-EPG, חמש שנים בחברה
2. אליאור יעקובי, 26, מראשון לציון. אנליסטית אבטחת מידע, תשעה חודשים בחברה
3. שלומי ויטורי, 38, נשוי + 3 מתל אביב, מהנדס בכיר בצוות האלגוריתמים של קבוצת ה-PHY
מה במטבחון:
תה ועוגיות. משעות הצהריים המסעדה הבשרית פתוחה לעובדים ללא תשלום ובה מוגשות מנות בשר, דגים, מנות צמחוניות, סלטים וקינוחים.
על מה מדברים:
מה זה אינטל ישראל? חלוצת תעשיית השבבים הישראלית, מעסיקה 14,000 עובדים ועובדות ב-3 מרכזי הפיתוח בחיפה, פתח תקווה וירושלים ובמפעל ייצור השבבים בקריית גת.
מאיפה הגעתם? "אנחנו ממש עובדים בארגונים שונים", מדגישה דפנה, שנמצאת בהייטק כבר 20 שנה. השלושה עובדים ממשרדי החברה החדשים בפתח תקווה, אך נפגשו לראשונה רק עבור הצילום. דפנה, שלמדה הנדסת חשמל ואלקטרוניקה באונ' ת"א מספרת שהמסלול נקבע כבר בתיכון: "הייתי תלמידה מצטיינת, 100 במתמטיקה 5 יחידות, משם הצבא מאתר אותך די מהר". אחרי התואר עבדה במספר סטארט-אפים ולאינטל הגיעה לפני 5 שנים. שלומי הגיע מיד עם סיום שירותו כעתודאי. "היה לי מורה לפיזיקה עם חינוך סובייטי. לקראת הגיוס הוא אמר: לך ללמוד הנדסת חשמל ואלקטרוניקה, וקלע בול. להחליט בגיל 18 שאתה עתודאי זה להתחייב עשר שנים קדימה, אבל אני מרוצה מההחלטה".
"כמעט כולנו הגענו ל־8200", אליאור מוסיפה. "הייתי בתפקיד שמשלב ערבית ומחשבים, ולקראת הסוף התמקצעתי יותר במחשבים. עבדתי ב'טבע' שלוש ומשהו שנים באבטחת מידע, סיימתי תואר במערכות מידע וסייבר בהצטיינות, ואחר כך הגעתי לאינטל דרך קבוצת פייס של יוצאי 8200".
חנונים: "גם אליאור וגם אני למדנו הנדסת חשמל", מספרת דפנה, "זה יוצא דופן לנשים. אבל כולנו חנונים, כולנו סיימנו בהצטיינות. עשיתי גם שטויות, אבל יותר מאוחר. אני מספרת לילדים שכבר בתיכון הייתי תלמידה מצטיינת, והם אומרים לי - למה עשית את זה לעצמך?". אליאור צוחקת ומוסיפה: "גם אני הייתי מהחבורה של החנונים".
משהו מעבר: שלומי פרץ את תקרת הזכוכית המשפחתית כשהחליט להיות עתודאי: "אני לא בא ממשפחה אקדמאית. גדלתי עם אבא נגר ואמא עקרת בית, והייתי הראשון מהאחים שעשה תואר. סיימתי בהצטיינות יתרה, מבחינתי זה היה לפרוץ גבולות. את הדוקטורט שמתי בצד כי עכשיו אשתי עושה, אבל מאמין שאגיע גם לזה".
דפנה התלבטה בין לימודי רפואה למחשבים ("לפעמים קצת צובט לי שלא הלכתי לרפואה, זה יותר כיף להציל חיים") אבל מוצאת איפה לסייע: "יש באינטל כל מיני קהילות להיעזר בהן, כמו להט"ב, נשים. אני חלק מקהילת הנשים ויש לנו שם תוכנית מנטורינג. אני מנטורית למהנדסת צעירה, ויש לנו מפגשים פעם בשלושה שבועות. כמישהי מהצד אני יכולה לתת לה טיפים ועצות בקריירה".
איזון בית עבודה: "הבן הצעיר שלי הוא יליד הקורונה", מספר שלומי. "זה היה מאוד אינטנסיבי. לא פעם עשיתי שיחות עבודה בסלון כשבן הארבע נרדם לי על הרגליים, הבת שש שוכבת לידי והתינוק ישן על יד שמאל". החברה, מספרת דפנה, תומכת בהורים בתקופת הקורונה, ומממנת שירותי שמרטפות למי שנזקק. היא עצמה התחילה ביולי את התפקיד הנוכחי. "גייסתי צוות תוך כדי המגיפה. זה היה מאתגר. עשיתי המון פגישות זום לגיבוש וירטואלי". אליאור, שהצטרפה בקורונה: "להתחיל בתקופת כזו זה קשה. יש אצלנו באינטל מושג שנקרא 'באדי' - חונך שמצמידים כדי לעזור להשתלב בחברה. הייתי מאוד תלויה בבאדי שלי בגלל הריחוק מהקולגות".
עם זאת, היא מספרת שבסגרים היה נוהל הפסקות קפה. "כל יום מקבלים זימון להפסקה משותפת, ומי שיש לו זמן עולה. דיברנו על טיסות לחו"ל, או פינטזנו יותר נכון. בגלל שבאינטל היה נוהג שקונים מתחת למשרד בן אנד ג'ריס, היינו עולים לזום עם גלידה כדי להמשיך את המסורת".