קרנפים בפארק הלאומי קרוגר. תיירות הטבע היא מעמודי התווך של הכלכלה הדרום אפריקאית / צילום: Shutterstock
במרחק שעת נסיעה דרומה מקייפטאון, בחוף קטן שנחבא מהכביש הראשי ומאחורי בתי פרברים, נמצאת אחת מפסגות אטרקציות התיירות של אפריקה: מושבת הפינגווינים האפריקאים של בולדֶרס.
העופות מקננים בדרך כלל באיים קרובים אך בלתי נגישים, אבל בבולדרס המצב שונה: שרשרת בתי המגורים מגינה על החוף והדיונות מפני טורפים יבשתיים כגון הקרקל, כך שהפינגווינים חשים בטוחים מספיק כדי להתרבות. כאן אפשר לשמוע את קריאות החיזור שלהם, להריח את ריחה החריף של הלשלשת ולטייל מרחק מטרים ספורים מזכר ונקבה המאכילים בהערצה את גוזלם העטור מוך חום. אפשר אפילו לשחות עם הציפורים במפרץ הצלול.
בשנת 2019 משכה מושבת הפינגווינים 820 אלף תיירים. הרווח הכולל מדמי הכרטיסים שנרכשו לפארק הגיע ליותר משישה מיליון דולר, אותם קיבלו הפארקים הלאומיים של דרום אפריקה, או SANParks, הרשות הממשלתית שמנהלת את האתר. למעלה מ-80% מהמבקרים היו זרים, שמשלמים תעריף גבוה יותר מהמקומיים ובכך הניבו 95% מההכנסות. נוסף על כך, עסקים רבים בסביבת המקום הרוויחו מיליונים: מחקר מ-2018 העריך כי תיירים שמבקרים בבולדרס הותירו בעסקים כ-18 מיליון דולרים, שתמכו בכ-900 משרות בקייפטאון, ובכך הפכו כמעט בוודאות את העופות עם ההילוך המדדה לציפורים היקרות ביותר באפריקה.
אך ב-17 במרץ 2020 קרס המבנה הכלכלי שהוטל על כתפי הפינגווינים. דרום אפריקה נכנסה לסגר בעקבות הקורונה, וכל העסקים ה"לא חיוניים" נאלצו להיסגר. החופים, שמורות הטבע והגבולות נחסמו. התיירות נעלמה כמו נשיפת עשן בסערת חורף בקייפטאון. בולדרס, יחד עם כל יעד אחר בדרום אפריקה שמשך תיירות אקולוגית, הפכה בן־לילה לזוללת כסף: היא נותרה ללא לקוחות, אך עדיין היה צריך לנהל את המתקנים ולהגן על חיות הבר.
כדי להבין את עומק המשבר, צריך להבין שמרבית התמיכה החברתית, הפוליטית והכספית למאמצי השימור של דרום אפריקה, נובעת מתעשיית התיירות המצליחה של המדינה. אך הקורונה חשפה את חולשותיה של התיירות האקולוגית כמסד לשימור הטבע - אפילו במדינה שהייתה למובילה העולמית בתחום.
מאות אלפי משרות נעלמו, יחד עם ההכנסה שנועדה לשמר מיליוני דונמים של בתי גידול טבעיים. אם ההכנסות מהתיירות לא יחזרו לרמה שבה היו לפני המגפה, המימון לשימור הטבע נמצא בדרך ל"עמק הבכא", כפי שמכנה זאת מורנֶה דוּ פְּלֶסיס, מנכ"ל סניף דרום אפריקה של הקרן העולמית לשימור חיות הבר (WWF). גורלו של בית הגידול האפריקאי הנרחב ביותר לחיות בר הוא לוט בערפל.
מומחי שימור כמו דו פלסיס נאבקים לא רק לשמר מיני בעלי חיים ונופים נדירים, אלא גם לבנות מערכות תמיכה עמידות כדי שיוכלו לשרוד בעתיד מכות גדולות אף יותר, כגון אסונות אקלים שצופה העתיד. בדרך לשימור, עליהם להתמודד עם מאות שנות מורשת של נישול קרקעות, מאבק בין גזעי וחוסר שוויון כלכלי - כמו גם הרצונות המתנגשים לא פעם של זרים עשירים בעלי אינטרסים והשפעתם העצומה.
החשיבות: 7% מהתל"ג
מושבת הפינגווינים של בולדרס היא דוגמה מובהקת להצלחה - אך גם לשבריריות - של מודל הפארקים הלאומיים בדרום אפריקה. שטחם של עשרים הפארקים המפוקחים על ידי SANParks הוא כ-40 מיליון דונם, כגודלה של שווייץ, והם חשובים מאוד למגוון הביולוגי העולמי. בנוסף למספר יוצא הדופן של מיני בעלי החיים בדרום אפריקה, כ-13,800 מתוך לפחות 20,400 מיני הצמחים, לא תמצאו בשום מקום אחר בעולם.
אבל למרות שסוכנות SANParks היא גוף ציבורי עם מנדט בעל חשיבות בינלאומית בתחום השימור, היא מקבלת מעט מימון ציבורי. למדינה יש סדרי עדיפויות אחרים - כגון תמיכה במיליוני האזרחים העניים שלה - לכן צריכה SANParks לייצר בערך שלושת רבעי מהכנסותיה באמצעים אחרים. "המימון לשימור חיות הבר לא מספק", אמר פונדיסיל מְקֶטֶני, מנכ"ל SANParks, בשיחה עם פעילי תיירות. "לכן האופציה היחידה שלנו לניהול הנכס שהופקד בידנו היא תיירות מבוססת־טבע".
הדוח השנתי האחרון של SANParks מגבה במספרים את שאומר מקטני: 165 מיליון דולר מההכנסה השנתית הכוללת העומדת על 230 מיליון דולר, נובעים מתיירות. כלומר כ-72%. זה כולל דמי כניסה, רווחים מלינה באזור והכנסות של זכיינים.
אבל לא כל הפארקים משגשגים: רבים מהם, שהם יקרי־ערך במונחי שימור, מתנהלים בהפסד כספי, אם משום שהם מרוחקים או אם בגלל שאין בהם יונקים גדולים וכריזמטיים שמושכים מבקרים. למעשה, חמישה פארקים רווחיים אחראים לעיקר ההכנסה של SANParks, ביניהם הפארק הלאומי הר השולחן ששמורת בולדרס היא חלק ממנו. ב-2019, הר השולחן ייצר הכנסה עודפת של כ-20 מיליון דולר, שהם 12 אחוזים מההכנסות של SANParks מתיירות.
והתיירות לא מסבסדת רק את הפארקים הלאומיים; היא מעמודי התווך של הכלכלה הדרום אפריקאית. ב-2019 הייתה תיירות אחראית ל-7 אחוזים מהתל"ג ותמכה באחת מכל 11 משרות. המדינה הרוויחה מתיירות יותר מכל מדינה אחרת מדרום לסהרה.
לתיירות יש חשיבות רבה גם בגלל סוגי המשרות שהיא יוצרת. דרום אפריקה היא "המדינה הכי פחות שוויונית בעולם", אומר ניק ספּוֹל, חוקר בכיר באוניברסיטת סטלנבוש.
לדבריו, תשעים אחוזים מעושרה של דרום אפריקה מוחזקים בידי 10% מהאוכלוסייה בלבד. מחצית מתוך 60 מיליון אזרחיה חיים בעוני, כמעט ללא גישה לחינוך איכותי. ב-2019, לפי הלשכה הדרום אפריקאית לסטטיסטיקה, רק ל-42% מהדרום אפריקאים בגילאי העבודה, בכלל הייתה משרה מסוג כלשהו. "התיירות נתפסת כסוג של פתרון קסם", אומר ספול, כיוון שלרוב, היא לא מצריכה הכשרה מוקדמת. לכן ה"מועסקים בתיירות הם 'הסוג הנכון' של האנשים".
העבר: אפרטהייד ודילול עדרים
ובעוד ששימור חיות הבר והאנשים כאחד תלויים בתיירות, התיירות עצמה תלויה בטבע. מוקד המשיכה שמביא תיירים לדרום אפריקה, אומר מומחה התיירות שון פורסטר, "אלה הנכסים מבוססי־הטבע שלנו, טבע פראי, צמחים ובעלי החיים". אחד מריכוזי הנכסים הללו הוא הפארק הלאומי קרוגר, ספינת הדגל של דרום אפריקה, ולב תעשיית התיירות האקולוגית שלה. הפארק, ששטחו בערך כשטח מדינת ישראל, מתפרס על פני 24 מיליון דונמים העשירים במישורי סוואנה נמוכים לאורך הגבול עם מוזמביק.
הפארק נפתח לתיירים והוכרז רשמית בשם הפארק הלאומי קרוגר ב-1926. מי שמונה אז למפקח על הפארקים היה ג'יימס סטיבנסון־המילטון, שכינויו "סְקוּקוּזה" נגזר ממונח מקומי שניגונו מזכיר את המילה "קירצוף". זאת משום ש"ניקה" את הפארק בכך שהעמיד לדין ציידים לבנים שפעלו באופן לא חוקי, וגירש אפריקאים שחורים מכפרי אבותיהם שבשטחי הפארק.
ממשלת העליונות הלבנה לא הייתה חדשה לדרום אפריקה: כבר באמצע המאה ה־17 התפשטו צורות שונות שלה ברחבי הטריטוריה במקביל להתיישבות האירופית. אבל שיטת האפרטהייד, שהחלה ב-1948, הביאה את הגזענות הממוסדת לקיצוניות חדשה. אזורי מגורים, בעלות על קרקעות, בתי ספר ומשרות רבות הופרדו לפי גזע; בעוד שמערכת החינוך של השחורים הייתה עלובה במיוחד. מיליוני אפריקאים שחורים הוגדרו כ"מיותרים", לפי דרישות הכלכלה הלבנה, והתקבצו בכוח ב"מולדות" שבטיות שנוהלו באופן כושל והביאו לעוני רב. שלוש מתוכן שוכנות לאורך גבולו של פארק קרוגר.
סובסידיות אפשרו לפארק קרוגר לספק חופשות במחירים נוחים התפורים למידתו של המיעוט הלבן, שחבריו ביקרו בפארק במספרים גדלים והולכים. גם אוכלוסיית חיות הבר גדלה ובשנות ה־60 החלו הרשויות בדילול מינים שנראו להם כבעלי פרטים רבים מדי והמשיכו לחפור בורות מים, לעתים קרובות בסמוך לכבישים, כדי למנוע מוות בבצורת וליצור מוקדי משיכה לתיירים.
כך למשל, מנהלי הפארק ראו באוכלוסיות גדולות של פילים גורם הרסני במיוחד וירו בעדרים שלמים כחלק מהדילולים השנתיים. הגוויות פורקו בבית מטבחיים גדול בפארק, והבשר שומר בפחיות והופץ בקהילות שחורים בקרבת מקום. כשביקרתי בקרוגר לראשונה כילד בשנות ה-80, חנות התיירים בפארק מכרה צמידים משיער פילים עבה וחטיפי בילטונג מבשר פילים מיובש לצד גלויות וכפיות למזכרת.
השגשוג: לודג'ים יוקרתיים
אחרי שנים של לחץ, התפוררה ממשלת האפרטהייד בתחילת שנות ה־90. נלסון מנדלה היה לנשיא השחור הראשון ב־1994, והתיירות הבינלאומית נסקה כאשר "דרום אפריקה החדשה" נפתחה לעולם. בקרוגר התמנה מנהל שחור ראשון, דייוויד מבּוּנדָה, שנענה למחקר שהראה כי שגשוג וצניחה באוכלוסיות בעלי חיים במערכות אקולוגיות של הסוואנה הם תהליכים נורמליים. כדי ליצור מערכת אקולוגית טבעית יותר, הפארק הפחית באופן כללי את הדילול, הפסיק לגמרי את דילול הפילים (הדילול הלך ונעשה בלתי פופולרי, במיוחד עם העלייה במספר המבקרים הזרים), והחל בסילוק בורות מים מלאכותיים.
הממשלה הלאומית החדשה מצדה השיקה תוכנית שיכון מאסיבית לעניים, הגדילה את ההוצאות על רווחה וקיצצה בתקציב של SANParks. המסר היה ברור: הפארקים הלאומיים לא יעסקו יותר בחופשות מסובסדות ללבנים, ומעתה הפארקים ישאו בהוצאותיהם בעצמם.
אלא שבמקום להתמוטט, SANParks אימצה בהצלחה את התיירות האקולוגית ממוקדת הרווח. מנהל הפארק, מבונדה, פנה לאוכלוסיית השחורים ב"מולדות" הסמוכות והציע להם משרות. בנוסף, הוא עודד את השחורים תושבי הערים לגלות את הפארק (לכך הייתה הצלחה חלקית בלבד; ב-2019, כשליש מן המבקרים המקומיים היו שחורים).
רבים מבעלי הקרקעות הפרטיות בקרבת קרוגר, שכמעט כולם היו לבנים, הפכו את חוות הבקר ואתרי הציד שלהם לשמורות של חיות בר במטרה לנצל את שוק התיירות הבינלאומי החדש. הם בנו לודג'ים - מעונות יוקרה, שרבים מהם משווקים לאורחים כחוויית ספארי בסגנון בריטי־קולוניאלי: עם ארוחות מפוארות שמוגשות בשטח בידי צבאות של אנשי צוות שחורים מזמרים, תפאורה "אפריקאית", וחדרי אמבטיה מעוצבים ונוצצים שיש בהם מקלחות חוץ תחת כיפת השמיים.
הייתה לכך השפעה על הקהילות מסביב: הפארקים ומעונות הספארי העסיקו אלפים וחלק מהלודג'ים תמכו בבתי ספר שסבלו ממחסור בתקציבים, הוסיפו שעות הוראה בנושא חיות הבר ובנו מתקנים של מעונות יום.
הקרע: משבר אמון הדדי
היחסים משני צדי הגדר השתפרו באופן כללי עד סביבות 2008, אלא שאז מגמה מזרח־אסייתית החלה להשפיע לרעה על דרום אפריקה כולה: קרני קרנפים. מגולפות לתכשיטים או טחונות לאבקות לייצור "שיקויי בריאות" ו"תרופות" (שהשפעתם הופרכה מבחינה מדעית), הקרניים הפכו לסמל סטטוס שמחירו האמיר בפראות בקרב העשירים החדשים בווייטנאם וסין. ציידים לא חוקיים מקומיים שעבדו עם ארגוני פשע בינלאומיים החלו לפגוע באוכלוסיית הקרנפים של פארק קרוגר - שהיא הגדולה בעולם - ולהבריח את הקרניים שלהם לשווקים אסייתיים.
לעתים קרובות היו ציידי הקרנפים חמושים ואלימים יותר מציידי הבשר שאיתם נאלצו להתמודד מנהלי הפארקים. כדי להילחם באיום החדש, קרוגר והשמורות המקיפות אותו הפחיתו מהתקציבים של הפרויקטים הקהילתיים והחלו להוציא מיליונים על פקחים חמושים, מטוסים, גדרות חשמליות וציוד מעקב. המתחים גברו בין מנהלי השמורות לקהילות השחורות השכנות, שמהן כנופיות ציד לא חוקי גייסו את רוב הציידים. וכשהתחילו ארגוני הציד הלא חוקי לשלם לפקחים ואנשי צוות בעבור מידע על קרנפים והאבטחה בשמורות - או אפילו כדי לירות בקרנפים במקומם - החלו המנהלים לאבד אמון באנשי הצוות.
ההתרסקות: התיירים נעלמו
פורצ'ן נְדְלוֹבוּ הוא יו"ר פורום הפיתוח הקהילתי בוֶולפֶרדינְד, אחת מעשר מדינות חסות הסמוכות לפארק קרוגר. כמה מעסקי התיירות האקולוגית סייעו לוולפרדינד במימון בתי ספר ודברים דומים, אבל לרבים, הוא אומר, "זה לא ממש אכפת".
רבים מתושביה הילידים של קהילת וולפרדינד פונו לפני שנים מהפארקים ומהשמורות הפרטיות בסביבה. בוולפרדינד אין מקור פרנסה אחר מלבד תיירות אקולוגית, לכן המגפה גרמה לאובדן עצום של משרות. באפריל 2020 סייע נדלובו לארגן תרומות של חבילות מזון ליותר מ-1,500 משקי בית דרך קשריו עם קרוגר, כמה לודג'ים פרטיים ותורמים זרים, כי לאנשים, הוא אומר, "פשוט הלך ונגמר האוכל". חבילות המזון החזיקו מעמד עד סוף יולי. נדלובו אומר שמאז לא שמע מפארק קרוגר או מהלודג'ים הפרטיים. מענקי הקורונה של הממשלה לעסקים שנקלעו לקושי ולמובטלים עלולים להיגמר בקרוב. העוני והייאוש גוברים, הוא אומר, ואנשים באזור גונבים כעת את הבקר של שכניהם על מנת למכור מעט בשר.
למרות שהתיירים הפסיקו להגיע, למרבה הפלא, לא יכולתי למצוא אף שמורה שהקטינה את צוותי האבטחה שלה. הסיבה היא שכולם מודעים לכך שלכידת בעלי חיים לבשר וציד לא חוקי של קרנפים, הולכת ומתגברת.
השנה הקרובה: צפויה נפילה
כשתוכנית החיסונים של דרום אפריקה משתרכת מאחור והמדינה עדיין מתאוששת מהגל השני וממקרי המוות מתחילת 2021, נדלובו לא חושב שהתיירים המשתלמים מחו"ל ישובו בקרוב. השנה הזאת "הולכת להיות קשה מאוד", הוא אומר. "יותר גרועה אפילו". לפארקים יש אותה בעיה כמו ללודג'ים: נעלמו האורחים ששילמו ביוקר. SANParks שרדה את 2020 רק בזכות הזרמת מזומנים מהממשלה בסך כמיליארד רנד דרום אפריקאי, כשליש מתקציבה הרגיל - מימון שקוצץ מתוכניות אחרות, כולל פרויקטים של עבודות ציבוריות שהעסיקו אלפי אנשים מעוטי הכנסה.
SANParks הצליחה לעבור את השנה הקודמת ללא פיטורים רחבים בזכות קיצוץ הוצאות ההון והתחזוקה - אבל יתכן שהמזל לא ישחק לה כל כך השנה. לא סביר שתהיה עוד תוכנית חילוץ, כי ההכנסות מהמסים צנחו, והחובות הכבדים מגבילים את יכולת הממשלה ללוות כספים. והיא לא לבד: תוכניות רווחה רבות יקוצצו או ייסגרו לגמרי.
SANParks תתקשה גם למצוא כספי תורמים מעבר לים, בין השאר כי לסוכנויות הממשלתיות של דרום אפריקה יצא מוניטין - שהרוויחו ביושר - כגופים מושחתים שניהולם כושל. בנוסף לכך, רבים מהתורמים המסורתיים מעבירים כעת כספים לעזרה במאבק בקורונה.
ובשעה שמנהלים רבים בתחום השימור והתיירות האקולוגית מקצצים בהוצאות וסוגרים זמנית מתקנים, בתקווה לשרוד עד שישובו הלקוחות הבינלאומיים, אחרים משתמשים בקריסה לחשיבה מחודשת על עסקיהם, כמו גיוון מקורות ההכנסה ובניית כלכלות מקומיות.
מספר קטן של שמורות משתפות פעולה עם אטליזים מתמחים כדי למכור בשר חיות בר ייחודי מדילולי בעלי חיים שנערכים מסיבות ניהוליות. כמה בעלים של לודג'ים פרטיים שאיתם שוחחתי מנסים גם לקנות ירקות לסלט מחוות זעירות מקומיות ולא מסיטונאים מרוחקים, ולתקן את רכביהם אצל מכונאים מקומיים ולא ברשתות מוסכים ממותגות. מהלכים אלה, אף שהם מבורכים, עוררו ביקורת מצד מנהיגים מקומיים והציבור. למה לודג'ים רבים כל כך חושבים רק עכשיו על פנייה לעסקים מקומיים? ולמה, עד עכשיו, התמקדו כמעט אך ורק במשיכה של לקוחות זרים ולא במקומיים, במיוחד מקומיים שחורים?
התכנית: מודל חדש לפארקים
בראייה רחבה יותר, מודל הפארק הלאומי הקלאסי של דרום אפריקה נבחן כעת מחדש. SANParks מתכננת לפתוח פארק חדש בשטחי מרעה גבוהים קרוב לגבול עם לֶסוטו, אזור שסובל מתת־שימור. הפארק, שעוד לא ניתן לו שם, יתרכז בחוות פרטיות ושיתופיות כמו גם בישובים קטנים. אבל אנשים לא יועברו ממקומם ולא יאלצו אותם להפסיק לעבד את אדמתם: אלא יעודדו אותם להישאר על הקרקע, אבל לנהל אותה כדי לקיים מינים מקומיים ולשרת את המערכת האקולוגית. למשל בכך שימנעו רעיית־יתר, ייצרו כרי מרעה מתחדשים ויסלקו מינים פולשים. מתכנני הפארק סבורים כי מודל כזה עמיד יותר בגלי הלם כלכליים ואקלימיים.
ברמה הבינלאומית, ארגונים ללא כוונות רווח ואנשי עסקים עומלים כדי להגדיל את תזרים המזומנים מכלכלות משגשגות לפרויקטים של שימור באפריקה גם בהיעדר תיירות בינלאומית. האגודה הזואולוגית של לונדון וקבוצות אחרות יצרו תשתית ל"אגרת־חוב קרנף", שתניב רווח קטן למשקיעים בפרויקטים נבחרים של שימור אם אלה יגדילו את מספר הקרנפים.
הבנק העולמי שוקל כעת הנפקה של האגרות. יזמים הולנדים מפתחים תוכנית שנקראת EarthToday שמטרתה להפוך מועדוני לקוחות של חברות שונות, לכלי לגיוס כספים בקנה מידה רחב. EarthToday תיצור קואורדינטות ייחודיות, שכל אחת מהן מייצגת "יחידת טבע מוגנת בת־קיימא", ואותן תשווק אותן ללקוחות כנקודות נאמנות; למעלה מ-80 אחוז מההכנסות יעברו לפרויקטים של שימור ולמפעלי צדקה. אבל יוזמות אלה יהיו רחוקות מאוד מסגירת פערי המימון לשימור אפריקה כולה, שמגיעים למיליארדי דולרים.
הפחד: שלב חדש ומסוכן
דיווחים רבים בתקשורת הדגישו את התרסקות תקצוב השימור בגלל המגפה בחלקים נרחבים של אפריקה ושאר העולם, וכמה מהם הזכירו פתרונות אפשריים. אך מעטים התייחסו ישירות לעובדה שיעברו שנים, אם לא עשורים, עד שכל פתרון קיים להצלת המצב יניב תוצאות - בעוד שבמקומות רבים הצרכים מידיים. ניתן לטעון שהתקופה המסוכנת באמת לשימור חיי הבר באפריקה היא השנה או השנתיים או מי־יודע־כמה השנים הבאות, עד שהחיסון יהיה רחב היקף.
מקורות רבים בפארק חוששים שהעוני המחמיר בגבולותיו יגרום להחמרת המתחים עד לתוצאות הרסניות. (מגזין אטלנטיק הסכים שלא להזכיר את המקורות בשמם, כמו גם אנשים אחרים שדנו בפרטים רגישים הנוגעים לפארק קרוגר, כדי לא לפגוע ביחסיהם עם הנהלת הפארק).
ויש להם סיבה לחשוש: מחלוקות סביב טענות בעלות על קרקעות בחלקים של פארק קרוגר והשמורות הסובבות אותו - כמה מהן מקורן עוד בגירוש האוכלוסייה של סטיבנסון־המילטון לפני יותר ממאה שנה - וכן ויכוחים ארוכי שנים עם כמה קהילות בנוגע לגישה למשאבים, הגבירו את המתחים בשנים האחרונות. חלק מהקהילות השמיעו איומים וחסמו דרכי גישה לתיירים בתקווה לזכות במשרות, חוזים ושאר הטבות מן השמורות. הלחץ עלול לפעמים לחצות את הקו לכדי סחיטה מפורשת, כשעבריינים ופוליטיקאים מושחתים מתזמרים מחאות לשם הפקת רווחים.
סוכנויות השימור הממשלתיות ובעלי שמורות פרטיות הצליחו פעמים רבות בעבר להחזיר את השקט בכך שנעתרו לדרישות המוחים. אבל לסוכנויות ולבעלי הקרקעות שהמגפה הכתה בהם יש כעת מעט משרות, חוזים או כסף להציע והעימותים עלולים לעבור לשלב חדש ומסוכן.
ב-28 בינואר נורה למוות גבר בסמוך - או אולי בתוך - שמורת בעלי החיים מתֶתוֹמוּשה, שמורה מקומית שגובלת בפארק קרוגר. עד מהרה פשטה שמועה שהוא נורה בידי פקחי ציד לא חוקי, אף שמשפחתו אמרה שהוא לא היה בשמורה, אלא בשדותיו הסמוכים לה, והבריח בבונים מהגידולים שלו. הממשלה הכחישה בכל תוקף שפקחיה קשורים להריגתו ורמזה כי האיש היה צייד לא חוקי שנהרג בידי כנופיית ציידים יריבה. למחרת, יום שישי, הותקפו פקחי מתֶתוֹמוּשה בידי אנשים לא מזוהים וניהלו קרב יריות במשך שעות ארוכות. הפקחים נאלצו לברוח כשאזלה תחמושתם.
באחת השבתות לאחרונה גברו האיומים נגד בונגאני מאונטיין לודג', אתר בעל ארבעה כוכבים בבעלות פרטית בתוך השמורה, וביום ראשון למחרת, קבוצת גברים מקהילה סמוכה פרצה לשמורה, הציתה ושרפה כליל את הלודג' - שאירח 11 אלף תיירים בשנה והעסיק 84 אנשים, כמעט כולם מקומיים. הנזק לבניין היה קשה כל כך, שנאלצו להורסו. לאחר מכן אמרו כמה מקומיים כי ההרס היה תוצאה של זיהוי שגוי: המציתים חשבו שהממשלה המקומית היא בעלת הלודג', ואותה הם רצו להעניש על מותו של האיש.
הלודג' המדובר נעלם. ואיתו המשרות לעובדים מקומיים, ולמעלה מ-70 אלף דולר שהשקיע מדי שנה בפרויקטים בקהילה, כמו ציוד הגייני לתלמידות בית ספר מקומיות ותוכנית מצליחה לסיוע לבני נוער כפריים להגיע לאוניברסיטה. שלושת הקרנפים האחרונים של מתֶתוֹמוּשה פונו מהשטח, ציד לא חוקי של בשר חיות בר הולך ומסלים באזור ועתיד התיירות האקולוגית - ובסופו של דבר השמורה עצמה - מוטל בספק.
בשבועות האחרונים של מאי 2021 התלקחו מחאות נוספות סביב פארק קרוגר, כמו גם בפארקים ושמורות אחרים. הכבישים אל הפארק נחסמו ורכבים הוצתו. "אנשים מצפים מקרוגר להיות המעסיק שישלים את הפערים והמשרות שאבדו בגלל הקורונה, והפארק פשוט לא יכול לעשות את זה", אומר לורנס קרוגר, חוקר באוניברסיטת קייפטאון שעובד רבות באזור הפארק הלאומי.
על הכף: קרבות שימור
כמה מעובדי הפארק, שמודאגים מאלימות נוספת, מדברים בינם לבין עצמם על דרך לטפל בעוני הקיצוני בקהילות השכנות: להעניק להן דבר שיש לפארק גישה מהירה וזולה אליו - בעלי החיים שהוא עצמו הופקד על שימורם. הפארק יכול להגדיל את מספר בעלי החיים שהוא מדלל מדי שנה - תוך שהוא נשאר במגבלות המוגדרות מבחינה מדעית - ולחלק את הבשר בין התושבים.
אמנם עסקי הציד ייצרו מאות מיליוני דולרים מדי שנה בדרום אפריקה לפני המגפה, אך תיירות המבוססת על צלמים היא עסק של מיליארדים רבים עם פוטנציאל צמיחה רב יותר. בהתאם לכך מפרסמת SANParks בהרחבה את פעילותה נגד ציד בלתי חוקי, ואת העובדה שציד לשם הנאה אסור בפארקים הלאומיים. אך היא בהחלט קולנית פחות בנוגע לעובדה שמדיניות הניהול שלה עדיין מאפשרת דילול - כיום מכנים זאת לרוב "הרחקת בעלי חיים" או "פינוי". הסיבה לדילול היא חוסר המעש של המוסדות, אך גם בגלל שכמה מהפארקים הקטנים יותר לא יכולים לתמוך בכמות טורפים שתגביל את אוכלוסיית אוכלי העשב שבהם. בשנות הבצורת האחרונות, קרוגר דילל מאות בעלי חיים וחילק אותם כחבילות בשר לאוכלוסייה השכנה.
SANParks לא הגיבה על שאלות בנוגע לדילול חיות בר לשֵם בשר. מסיבות רבות זהו רעיון שמצוי במחלוקת. "במידה רבה, אפריקה הפכה לשדה קרב בין פילוסופיות של שימור", אומר לורנס קרוגר. במרדף אחר מימון השימור, כמה מדינות וסוכנויותיהן הממשלתיות מפרסמות תיירות נטולת־ציד, אחרות מעודדות תרומות, ומדינות נוספות מקדמות ציד, במיוחד בשמורות פרטיות.
חרף מאמצי SANParks לשמור את חלוקת הבשר ב"שקט", יש סכנה משמעותית שדילולים בהיקפים גדולים ימשכו תשומת לב בינלאומית, וחלק מהתיירים לא יחזרו לקרוגר אם הוא ייתפס כמפעל בשר. אחד הזכיינים של קרוגר אומר כי אם מגיבים לאלימות פוטנציאלית בכמויות של בשר, הדבר עלול רק ליצור בעיות חדשות. למי בדיוק תיתן את הבשר, הוא שואל, וכמה ממנו? "זה בור ללא תחתית של נזקקות!". לדבריו, קהילות שלא מקבלות בשר עלולות להילחם בפארק ובקהילות אחרות. ואם קרוגר מספק בשר כעת, האם הקהילות יצפו שימשיך בכך בלי הגבלה? "לא קל לתת לאנשים נזקקים משהו, ואז לקחת אותו מהם", אומר נדלובו. "זה עלול ליצור תקדים של אנשים שירצו עכשיו לעשות את זה בעצמם בלי שהפארק בכלל ייתן להם [בשר]" - במילים אחרות, המנהג הזה עלול לעודד ציד בלתי חוקי.
"זה מורכב," אומר קרוגר. הוא היה רוצה לראות דיון ציבורי בנוגע למדיניות השימור בטווח הקצר והארוך. אך המשבר המקומי, שלו שורשים עמוקים, והדיון הבינלאומי המוקצן בנוגע לציד, הופכים זאת לבלתי סביר. בינתיים המגפה ממשיכה להגדיל את הלחצים: הקורונה, מאבחן קרוגר, הראתה לנו "לא רק כמה המודלים שלנו למימון הם מוגבלים, אלא עד כמה הם פגיעים".