פרויקט דיור של אוורגרנד בבייג'ינג', סין / צילום: Associated Press, Ng Han Guan
חברת ניהול הנכסים הענקית אוורגרנד הסינית (Evergrande) היא מיניאטורה של הכלכלה הסינית כולה. שתיהן פעלו במשך עשורים רבים על העקרון ששווה ללוות כסף כדי לבנות - במקרה של אוורגרנד בעיקר בתי מגורים, במקרה של סין כולה לא רק דירות אלא גם כבישים, מסילות ברזל, שדות תעופה ומרכיבים אחרים בתשתיות.
לאוורגרנד נגמר האשראי, במידה רבה בגלל שינויי מדיניות שעשתה ממשלת סין. משקיעים צפו באימה כשאגרות החוב של החברה ואגרות החוב של יזמי בנייה לא יציבים אחרים צנחו. גם למודל הכלכלי של סין נגמר הכביש, והתהליך של העברתו למסלול חלופי צפוי לכלול עוד טעויות כמו אוורגרנד.
כעת עלינו להתמודד עם הסכנה לטווח קצר שקריסת אוורגרנד תזלוג לתחומים אחרים כשאנו באים להעריך את ההשפעות לטווח ארוך הנובעות מהשינוי במודל הכלכלי הסיני. לשני הדברים עשויות להיות השלכות משמעותיות על שאר העולם.
אפקט דומינו
ההשפעה הרעה ביותר לטווח קצר מהצניחה של אוורגרנד עשויה לגרום לאפקט דומינו של כשלים בגלל שהמימון יברח מחברות נכסים סיניות אחרות, מחירי הדיור והקרקע יתרסקו, ומשקיעים סינים יגלו שהדירות הריקות שוות פחות ממה ששילמו עבורן. ספקיות מלט, פלדה, חיווט, צינורות וחומרי בנייה אחרים יקרסו, והאבטלה תגאה. המכה העולמית תתחיל במדינות המספקות פחם, מרבצי ברזל וסחורות אחרות שסין זקוקה להן, כמו אוסטרליה וברזיל, אבל הדברים לא ייעצרו שם.
בינתיים, התפשטות של המחלה הפיננסית עשויה לבוא ממי שהימרו בגדול על מניות או אגרות חוב סיניות, באופן דומה למה שקרה בעת הקריסה של Long-Term Capital Management בשנת 1998.
השווקים המערביים הראו שהדאגה לגבי תוצאה איומה כזו אינה גדולה, בגלל שאף אחד לא מאמין שממשלת סין תרשה לזה לקרות. קשה עד בלתי אפשרי לנחש איזו תמיכה תספק הדיקטטורה הקומוניסטית בסין. הדרך הפשוטה ביותר תהיה הגנה על ספקים, רוכשי דירות, משקיעים קטנים ובעלי חסכונות, על חשבון ההנהלה של אוורגרנד, המלווים שלה, משקיעים מוסדיים ובייחוד נותני אשראי זרים. אוורגרנד צריכה להיות עם הגב לקיר "למען השאר" כפי שאומרים, אבל סין לא רוצה משבר בקנה מידה סיסטמי.
בנקים גדולים עושים דברים טיפשיים
בכל הנוגע להידבקות במחלה הפיננסית, אין דרך לדעת בוודאות, אבל עדיין אין סימנים לכך. בנקים גדולים עושים דברים טיפשיים, כמו שההפסדים במיליארדי דולרים בעקבות קריסת קרן ארכגוס הדגימו מוקדם יותר השנה. המערכת האמריקאית יותר עמידה מאשר ב־1998 או 2007, כך שכל התפוצצות של קרנות או בנק סיני צריכה להיות באמת גדולה מאוד או מחוברת מאוד למוסדות אחרים על מנת להציב איום.
מה שיותר סביר הוא שתהיה הדבקה פסיכולוגית. משקיעים בינלאומיים החוששים בגלל ההערכות הגבוהות של כמעט־כל־דבר בשוק עשויים להתמקד מחדש בסיכונים ולא ברווחים האפשריים, ולסגת ממניות ומאגרות חוב בסיכון גבוה יותר. אבל כשמחיר הבטיחות כה גבוה - הפסדים וודאיים בעקבות אינפלציה על אגרות חוב ממשלתיות ומזומנים - אפילו יותר יקר לחפש ניירות ערך שיעזרו לתמוך בנכסים הכרוכים בסיכון.
ההשלכה ארוכת הטווח עשויה להיות יותר מפריעה. סין ניסתה שוב ושוב לאזן מחדש את הכלכלה שלה ולהתרחק מבנייה הנתמכת על ידי חוב לכיוון תעשיות הצריכה והשירותים. הייתה לה הצלחה מסוימת, אבל כל פעם שיש האטה, היא חוזרת למודל הבדוק של הגדלת החוב וההשקעות לעידוד הצמיחה.
הפעם זה עשוי להיות שונה, בגלל שהנשיא שי ג'ינפינג שולט בכל מנופי הכוח של המדינה; אולי הוא מוכן לקבל האטה בצמיחה הכלכלית כמחיר של זה שהכלכלה תהיה יותר בת קיימא.
המודל צריך לעבור איזון מחדש
אם סין באמת נלחמת נגד צמיחה שאינה בת קיימא המונעת על ידי חוב, היא צריכה להתמודד עם סדרה של בעיות לא פשוטות בזמן שהיא מעצבת מחדש את הכלכלה שלה. המדינה תצטרך לגמול את האוכלוסייה מהרעיון שדירות ריקות הן כלי טוב לחסכון בכסף, ולעשות זאת מבלי להשמיד את החסכונות של כולם. היא תצטרך לשכנע אנשים שהם צריכים לחסוך פחות ולהוציא יותר. היא תצטרך לעשות רילוקיישן למספר גדול של עובדים והון מתחום הנדל"ן באופן נרחב יותר, שיחד מרכיבים כשמינית מהכלכלה של סין, וביחד עם ספקים כנראה אחראיים ליותר מרבע מהתוצר המקומי הגולמי. והיא תצטרך להעלות מסים שיחליפו את מכירת הקרקעות כמקור הכנסות. הגרוע מכל הוא שסין תצטרך לעשות את כל זה בזמן שהיא מגדילה את תקרת החוב שלה פחות מאשר בעבר ומתוך ציפייה לשיעור צמיחה איטי יותר.
המודל צריך לעבור איזון מחדש בגלל שלא ניתן לשמור עליו לאורך זמן. סין אימצה את המנטרה של קווין קוסטנר מהסרט "שדה החלומות" - אם תבנה את זה, האנשים יבואו - אבל האוכלוסייה המזדקנת וההאטה בתהליך העיור משמעותה ש"האנשים" כבר לא באים במספרים גדולים כמו פעם.
כוח העבודה הסיני עלול להתייקר
גם החוב לא יכול בשום אופן להמשיך לתפוח בקצב בו תפח בעשור האחרון. סין היא אחת משלוש מדינות בלבד שמגדילה את החוב הלא־פיננסי לממדים הגדולים יותר מהתמ"ג מאז 2011, כך אומרים בבנק להסדרים בינלאומיים (לצד יוון וסינגפור, והדבר נכון גם לגבי הונג קונג שהיא טריטוריה סינית). כעת יחס החוב לתמ"ג דומה ליחס שלו בארה"ב, למרות שהמערכת הפיננסית הסינית הרבה פחות מפותחת.
אם סין תצליח, המשמעות תהיה שיהיה פחות ביקוש לחומרי גלם שהיא מייבאת, יותר ביקוש למוצרי צריכה וכנראה מאזן סחר טוב יותר. לגבי שאר העולם, המשמעות היא שהמחיר של הפלדה, הנחושת והאנרגיה לייצור מלט יהיה נמוך יותר ולסין יהיה פחות צורך למחזר דולרים בצורת אגרות חוב של האוצר ואחזקות במדינות זרות. אבל אם סין תצליח המשמעות תהיה גם שכוח העבודה הסיני יהיה יקר יותר והצריכה הסינית תגדיל את הביקוש בעולם כולו, שני דברים שבאופן כללי אמורים להעלות את האינפלציה.
ההיסטוריה רומזת שקשה בצורה יוצאת דופן לנווט שינויים כאלה בלי לעשות טעויות, וסין כל כך גדולה שהשינויים יצטרכו להיות עולמיים ולא רק מקומיים. השנים הקרובות עשויות להיות רצופות מהמורות.
הבלימות וההאצות של סין בניסיונותיה לעשות איזון מחדש לא השיגו הרבה בשנים האחרונות, אבל נראה שהנשיא שי יותר ויותר רציני בנושא זה, בלי קשר לרצונו הישן לשלוט יותר בסקטור הפרטי. כשהאיזון מחדש הזה זולג לשאר העולם הוא ישפיע על כולנו. אוורגרנד הייתה קריאת השכמה.