חצי שעה של השראה. לדעת מתי לפרוש / צילום: מנחם רייס
בגיל 32 החלטתי לפרוש, לעזוב את תפקיד המנכ"ל ולהתחיל מחדש, הרגשתי שהגעתי למיצוי, לנקודת שיא. כן, יש לי מודעות עצמית אני יודע שזה נשמע מופרך שמנכ"ל בן 30 יעזוב כי הגיע למיצוי. אבל זה היה לאחר שבע שנים בתפקיד בחברה שהקמתי ביחד עם שותפים (y&r). החברה דווקא הצליחה, אפילו מאוד ואני זוכר שגם אני הרגשתי שזה מוזר לעזוב את החברה דווקא כשהיא צומחת וגם התאכזבתי מעצמי - אבל הרגשתי שאני פשוט קמל והיה ברור שאני חייב לעשות מעשה.
מאז קיבלתי פרספקטיבה, הקמתי עוד חברות, פרשתי מאחרות, לעיתים אחרי הרבה מאוד שנים, לעיתים אחרי פחות משנה - מה שגרם לי לשאול את עצמי "מתי לפרוש?".
בתקופה האחרונה השאלה הזו רלוונטית מתמיד, במיוחד אחרי גלי הקורונה המתישים, אני רואה את זה בעבודה עם מנכ"לים: גם אם זה לא נראה ככה, הרבה מהם שואלים את עצמם (ואותי) האם זה הזמן לפרוש. הקורונה שחקה את המנהלים ששילמו מחיר אנרגטי וחוו רמות סטרס גבוהות מאוד בשעה שהכל עמד להתמוטט - בעוד הם נדרשו לשדר לעובדים ביטחון ולשרטט תוכנית פעולה. רבים מהם חשו שהם נתנו את כל מה מה שהיה בהם, נסחטו עד הטיפה האחרונה, וכעת כשהעולם התייצב מעט ואנחנו ב"נורמלי החדש" מתחילות לעלות השאלות.
אבל איך יודעים מתי כדאי להגשים את השאיפה הזו לעצור ולפרוש? מתי ההחלטה הזו מושכלת ומתי היא חולשה שצריך להתגבר עליה? חינכו אותנו על בסיס מסרים כל כך סותרים, מצד אחד אומרים לנו "תתמידו, תהיו חזקים תפגינו חוסן", מהצד השני אומרים לנו "תעשו מה שמרגיש לכם נכון ואל תפחדו משינויים".
ההתלבטות הזו פוגשת אותנו כמעט בכל נקודה - ולא רק בקריירה: בסטארט-אפ שלא מתרומם, בתפקיד ניהול בכיר, בפרויקט בעבודה שאישרת אבל לא מביא תוצאות או בריצת בוקר שהבטחת לעשות (אבל שמיכת הפוך - חשבה אחרת).
אם חושבים על נקודות שבהן אנשים שוקלים לעצור ולפרוש, אני מצליח לזהות שתי קטגוריות שונות. הראשונה היא כאשר המאמץ שהשקענו לא נותן את הערך לו ציפינו. נניח כשאנחנו מתאמצים, משקיעים, נלחמים - וזה פשוט לא מתקדם. הנקודה השניה היא דווקא כאשר אנחנו מצליחים במשהו, עושים אותו הרבה זמן, הוא כבר קל לנו, אבל אנחנו פחות נטענים ממנו, אולי אפילו משתעממים וחוזרים על עצמנו.
מיד אשתף באופן בו אני ניגש כדי לנסות לפתור את הקונפליקט הזה, אבל לפני זה גילוי נאות: אני שייך ל-"אנשי האסטרטגיה" להבדיל מ-"אנשי הניסוי וטעייה" (עליכם ארחיב בהמשך).
טיפוסים אסטרטגיים כמוני, נכנסים לדברים רק אחרי שעשו עבודה פנימית משמעותית יחד עם ניתוח הסיטואציה והחליטו בצורה עמוקה ומתוך מחויבות שזה הנתיב הנכון. לכן הנטיה שלי היא להתמיד בדברים, גם כאשר הם קשים לי ואפילו לא מתאימים. בגלל שאני שלם עם הדרך ומרגיש שזה מה שצריך לקרות, אני יכול לשרוד את שבילי המדבר הצחיח ואפילו "לאכול חרא", כל זאת בלי לייסר את עצמי בשאלה "איפה טעיתי".
גם טיפוס כמוני פורש לפעמים, זה יקרה רק באחת מנקודות היציאה הבאות: בתחילת הדרך - אם אבין מהר מאוד שטעיתי בהנחות היסוד - או בהמשכה אחרי הרבה שנים, אם לאורך זמן (12-6 חודשים) ארגיש שאין שיפור מתמיד ביחס לעצמי, שהדלתא של הלמידה או הביצועים שלי הם שליליים.
להבדיל, אם אתם טיפוסי ניסוי וטעייה, אתם עובדים על עקרון הסרנדיפיטיות. אתם מתנסים בדברים ומתגלגלים לפי מה שמרגיש לכם טוב - כך בצבא, בעבודה או בספורט. אתם מוצאים את עצמכם מגיעים להישגים בעקבות הזדמנויות שהגיעו אליכם ופחות כאלו שתכננתם. אם אתם כאלה, כדאי לדעתי "להתמיד בחוסר ההתמדה שלכם", כלומר אם משהו מרגיש לכם לא נכון אתם צריכים לזוז לדבר הבא בלי שום רגשות אשם. שיטת ההצלחה שלכם היא היכולת לייצר לעצמכם הזדמנויות שונות כל הזמן ולבדוק את עצמכם. יש בשיטת הפעולה הזו הסתברות לא קטנה שהמקום שאתם נמצאים בו כרגע הוא לא מדויק עבורכם - וזה בסדר, הכוח שלכם בחיים הוא להתנסות ולהרגיש, קצת כמו מודל ה־LEAN STARTUP שאומר להציב היפותזה, לנסות אותה כמה שיותר מהר, לקבל פידבק, ללמוד ולנסות שוב. ככל שהמעגל הזה יותר מהיר כך תהיו יותר מדויקים כי אתם מתחדדים על ידי תזוזה ובדיקה מתמדת, זו יופי של שיטת פעולה. תישארו כל עוד זה מרגיש לכם טוב.
שתי הגישות טובות, והן נכונות גם לפרויקטים, סטארטאפים, או להחלטות אישיות. אפשר למשל להחליט על גישת "ניסוי וטעייה" בפרויקטים, אבל אז ההשקעה בהם צריכה להיות קטנה ואם הם לא מראים סימני נפט זזים לדבר הבא בלי נקיפות מצפון. אפשר להבדיל, להחליט על פרויקט דגל, משהו אסטרטגי שנעשה לאחר עבודת בחירה משמעותית לפני היציאה לדרך, ואחר כך מתמידים בו בהשקעות ומשאבים גם כשקשה וסיזיפי לא נשברים.
הדבר הכי חשוב בעיני ולכן אני כותב על כך, הוא להציף את הנושא הזה לשיחה פנימית שלנו עם עצמנו. יש לנו נטיה להדחיק את השאלה "האם להפסיק?" עד שהיא כבר גולשת לנו החוצה. אולי זה בגלל שבקצה השאלה הזו מסתתר סוג של "סוף" פוטנציאלי. קל לנו להדחיק את המחשבה שכל הדברים מתפרקים בסוף - אבל זו דרכו של עולם. לפני הנתונים בכתבה של הדס מגן ודפנה ברמלי, אצל שניים מכל חמישה עובדים הנושא הזה מזיז בימים אלה משהו בנפש. אם זהו המצב עבורכם מזמין אתכם לשהות בנקודה הזו ולשאול את עצמכם, בלי רגשות אשם ועם המון חמלה עצמית "לפרוש?" או "לבחור מחדש?".
ערן גפן הוא מייסד G^Team, חברה לייעוץ אסטרטגי שעוזרת לחברות לפתח מנועי צמיחה חדשים. הוא בעל ניסיון בעבודה עם מנכ"לים והנהלות של החברות המובילות בארץ ובעולם בהן קוקה קולה, וולט, מיקרוסופט, שטראוס וקימברלי קלארק. חברה קודמת שהקים נרכשה על ידי WIX. גפן מפעיל את הפודקאסט "חצי שעה של השראה" ומחבר הספר "יוצרים צמיחה - כך הופכים יצירתיות עסקית לתוכנית עבודה".
gefen@gteam.org