לפני כשבע שנים התקבל בכנסת החוק שמתוקפו הוקמה "קרן העושר". זאת הקרן שאליה אמורים היו לזרום חלק מרווחי החברות שנהנות ממשאבי הטבע של ישראל, והבסיס לה הוא המלצות ועדת ששינסקי שפורסמו כבר לפני כעשור. אלא שהשנים חולפות והקרן לא מתמלאת. כשח"כ יובל שטייניץ, שכיהן כשר אוצר בתקופת ועדת ששינסקי, נשאל על כך בראיון ברדיו 103 FM הוא הודה כי "קרן העושר באמת לא התמלאה עדיין", אבל טען שזה היה ידוע מראש. "זה נאמר בוועדת ששינסקי, שרק אחרי 10 או 12 שנים היא תתחיל להתמלא בצורה משמעותית", הסביר.
הרעיון שמאחורי "קרן העושר", ששמה הרשמי הוא "הקרן לאזרחי ישראל", שאול מקרנות דומות שהוקמו בעולם, לרוב כתוצאה מגילוי משאבי טבע רווחיים. הקרנות נועדו למנוע עלייה לא רצויה בשער המטבע המקומי (מה שמכונה "המחלה ההולנדית"), וכן להבטיח שההכנסות המרובות יתורגמו לצמיחה כלכלית וישמשו גם את הדורות הבאים. לפי "חוק ששינסקי", המס אמור להתחיל להיות משולם רק לאחר שחברות הגז החזירו את השקעתן ב-150% (או 200% במקרה של תמר) - אז עליהן לשלם לקרן החל מ-20% ועד 50% מהרווח. חוק הקרן לאזרחי ישראל קובע כי הקרן תתחיל לפעול רק לאחר שיצטברו בקופתה מיליארד שקל.
אלא שבניגוד למשתמע מדבריו של שטייניץ, התחזיות של המומחים ומקבלי ההחלטות בעת הדיונים על הקרן דווקא היו אופטימיות מאוד. ממש באותו יום שבו התראיין שטייניץ התקיים בכנסת דיון בוועדה המיוחדת לעניין קרן העושר, ובמהלכו הודה המשנה לנגיד בנק ישראל, אנדרו אביר, כי המדינה ציפתה שבשלב הזה כבר יהיו בקופת הקרן סכומים גבוהים בהרבה.
ואכן, במצגת המקורית שחיבר בנק ישראל והוצגה בכנסת ב-2013, העריך הנגיד דאז, סטנלי פישר, כי תוך כעשור, כלומר עד שנת 2022, יצטברו בקרן 3.9 מיליארד דולר - יותר מ-14 מיליארד שקל לפי שער המטבע אז. את רף מיליארד השקלים שלאחריהם מתחילה הקרן לפעול היא הייתה אמורה לחצות כבר ב-2018.
בפועל, כפי שהודה גם שטייניץ, כיום נמצאים בקרן רק כ-750 מיליון שקל שחלקם הגיעו בכלל מחברת כיל שרווחיה אינם קשורים לגז. למעשה, התשלום הראשון מקידוחי הגז הנוכחיים הגיע רק בדצמבר 2020, ולפי התחזית המעודכנת של האוצר רק בשנת 2030 יצטברו בקרן כ-5 מיליארד דולר.
אז ממה נובע הפער הגדול בין התחזיות הוורודות מהעבר לקרן הריקה נכון להיום? באותו דיון שהתקיים בחודש שעבר בכנסת הסביר ד"ר עדי ברנדר, מנהל אגף בחטיבת המחקר של בנק ישראל, כי היו לכך שתי סיבות עיקריות. מצד אחד, מחירי הגז שמייצאות החברות צנחו באופן שקשה היה לצפות, מה שהקטין את רווחיהן. מצד שני, לדבריו, החברות שהקידוחים בבעלותן ביצעו לאורך השנים הגדלה מלאכותית של הוצאותיהן באופן שקיזז את הרווחים שהציגו, מה שבהכרח הוביל למס מופחת שנגבה מהן.
בתגובה שהעביר אלינו שטייניץ הוא ערך הפרדה - שלא הייתה בציטוט המקורי - בין מאגר תמר, שלדבריו גם "לפי ועדת ששינסקי, הכספים המשמעותיים (ממנו) לקרן העושר... צריכים להגיע תוך 10 עד 12 שנים", לבין מאגר לוויתן, שם לדבריו ההנחה הייתה שהכסף לקרן העושר יתחיל לזרום כבר ב-2018, אך "לצערנו הפיתוח נתקע לגמרי עד למתווה הגז".
בדקנו גם את טענתו של שטייניץ שלפיה לפחות בכל מה שנוגע לתשלומים שיגיעו לקרן ממאגר תמר היה ידוע שהדבר ייקח 10 עד 12 שנים. כדי לקבל אינדיקציה לצפי תשלומי המס ממאגר תמר לאחר קבלת חוק ששינסקי, בחנו את דוחות חברת דלק קידוחים הציבורית משנת 2012. החברה, שבבעלות יצחק תשובה, צפתה אז כי כבר ב-2018 היא לבדה תדרש לשלם לקרן 87 מיליון דולר. ב-2019 היא כבר חזתה תשלום של יותר מ-136 מיליון דולר. דלק קידוחים החזיקה רק 15% ממאגר תמר, כך שסך התשלום מהמאגר לקרן היה צריך לעמוד כבר ב-2019 - שמונה שנים לאחר חוק ששינסקי - על כ-900 מיליון דולר, שהם כ-2.9 מיליארד שקל.
בשורה התחתונה: דבריו של שטייניץ לא נכונים. בעת חקיקת "חוק ששינסקי" ב-2011 התחזית הרשמית של בנק ישראל הייתה כי תוך כעשור תצבור הקרן כ-14 מיליארד שקל. בפועל, כיום, שבע שנים לאחר החוק שמכוחו קמה הקרן נצברו בה פחות ממיליארד שקל, והצפי המעודכן הוא שרק בשנת 2030 יצטברו בה כ-5 מיליארד דולר (כ-16 מיליארד שקל).
תחקיר: אורי כהן