אורי ונועה וויס, אמני קרקס / צילום: תמונה פרטית
מאז שהוא זוכר את עצמו עסק אורי וייס בליצנות ואקרובטיקה. מיד לאחר שחרורו מהצבא לפני למעלה מ-20 שנה נסע ללמוד ליצנות בבית ספר בפריז והחל להופיע בפסטיבלים ובמופעי רחוב ברחבי אירופה וביפן. לאחר שצבר מוניטין בתחום פגש בנועה, אמנית קרקס שהפכה לבת זוגו ושותפתו, והשניים החלו להופיע יחד ברחבי העולם. "נדדנו בעולם, עשינו מופעי רחוב באירופה בקיץ, מופעי סתיו בישראל ובחורף נסענו לסיבוב הופעות באוסטרליה וניו זילנד. בדרך נולדה לנו הבת שלנו, אבל זה לא עצר את ההופעות. לא הפסדנו עונה או קיץ באירופה גם במהלך ההיריון של נועה וגם לאחר שהאלי נולדה. הסתובבנו סביב הגלובוס במשך שנים".
ואז הגיעה הקורונה. "המשכנו להופיע בעולם ברצף, 20 שנה של נדודים, וכשהילדה הייתה בת 4 החלטנו להתמקם בארץ ולהופיע בחו"ל רק בקייצים. בארץ באירועים ובפסטיבלים באביב ובסתיו, ובקיצים באירופה, עד שהקורונה עצרה אותנו".
זאת הייתה הפעם הראשונה שאורי ונועה היו צריכים לעצור, וזה קרה בבת אחת, אבל מסתבר שזה קרה בדיוק בזמן. אורי: "היינו גמורים מעייפות והיינו הכי מבוגרים בחדרי ההלבשה של המופעים באירופה ולאט לאט החלום שחיינו אותו כאמני קרקס שמופיעים בכל העולם הפך לסיוט, כי זה סגנון חיים אינטנסיבי ששייך לצעירים, עם המון נסיעות ותקלות שאתה פותר תוך כדי הדרך וציוד שאתה סוחב והכל מלא הרפתקאות. אם הקורונה לא הייתה מגיעה משהו אחר היה צריך לעצור אותנו כי לא יכולנו לעצור בעצמנו".
"פתאום ירדנו ממאה לאפס"
רק שהתובנה הזאת, שהפכה את המגיפה העולמית למשהו "חיובי" יחסית עבור נועה ואורי, הגיעה בדיעבד. "הקורונה הייתה בהתחלה כאפה נוראית כי העבודה הזאת היא לא רק מקור כלכלי - אנחנו גם מכורים אליה, ופתאום ירדנו ממאה לאפס. תמיד שמחנו שהעבודה שלנו לא תלויה בחברה ובאירועים במקום מסוים, ואם יש לחימה בארץ אנחנו טסים להופיע באירופה ואם יש משהו שם אנחנו עוברים ממקום למקום. יש בזה המון חופש. אבל הקורונה סגרה את העולם והושיבה אותנו לראשונה זה 20 שנה בארץ".
למזלם הם בדיוק סיימו לשפץ את הבית בפרדס חנה (שלושה שבועות לפני פרוץ המגיפה בארץ) ואת הסגר הראשון הם בילו בהתמקמות וסידור הבית, אבל אז היו צריכים לחשוב גם איך להפוך את אמנות הרחוב והקרקס שלהם למשהו שאפשר לעשות מהבית. זה היה בלתי אפשרי, אז במקום להופיע הם התחילו ללמד וללמוד. "עשינו בהתחלה מופעי זום שזה היה מאוד מוזר לנו, אבל זה עבד לתקופה קצרה. זה היה גימיק שהצליח בהתחלה ואז זה מפסיק. אנשים ייתנו כסף למופע בזום בפעם הראשונה אבל בפעם השלישית כבר לא", מספר אורי.
"אז התחלתי להעביר קורסים של ליצנות למבוגרים ובניית הופעות. לפני הקורונה הייתי מעביר קורס של שבוע, עכשיו אני מלמד חצי שנה בחורף בשלושה מסלולים שונים. אז לא הקדשתי לזה תשומת לב וכשהקורונה הגיעה שמתי פוקוס על להפוך את עצמי למורה. אני בן 48 אז זה גם בא עם הגיל. במקביל, עשינו נועה ואני קורס שיווק", מספר אורי. "לפני כן היינו מופיעים עם מה שהיה מגיע אלינו. הכרנו את השוק באירופה והוא הכיר אותנו, אבל מסתבר ששיווק זו אומנות שצריך להכיר אותה וניצלנו את הקורונה כדי לשפר את השיווק, וכשיצאנו מהסגרים וההגבלות התברר שזה עובד".
אז הקורונה עשתה לכם רק טוב?
אורי: "זה נשמע הרואי אבל זה היה מתוך מצוקה ובהלה, שפתאום אנחנו לא יכולים לעשות את הדבר שאנחנו יודעים לעשות ואנחנו לא יכולים להתפרנס ממנו. קיבלנו מענקים מהמדינה וזה מאוד עזר לנו. לא נכנסנו לבור כי אנחנו העסק ואין לנו שכר דירה או עובדים אז המענקים מאוד עזרו לנו, אבל העבודה שלנו היא גם לנפש. אז כל הזמן לימדתי".
ואז, זמן קצר אל תוך הסגרים, הפכו אורי ונועה, אמני הקרקס, ל"עובדים חיוניים". אורי: "כשהתחיל הטרנד של מופעי המרפסות, עיריית הרצליה יצרה אתנו קשר והופענו והיו גם מופעים על עגלות ומופעי דרייב אין שאנשים הגיעו עם רכב וראו מופעים בצדי הדרכים. אלה היו הופעות מאוד מרגשות כי האזרחים היו צריכים את זה כמו לאוויר לנשימה, ליצנים שפתאום באים ומשמחים אותם, וגם אנחנו. הרגשנו גיבורים וגם קיבלנו כסף פתאום על עבודה בתוך תקופה של חוסר וודאות. לכולם זה היה חדש וכולם הרגישו 'איזה קטע שזה קורה'. לא הייתה שם איכות תיאטרלית במופע אבל החוויה הייתה כל כך פסיכית שהייתה התרגשות של אקס פקטור".
כשהמשק נפתח לגמרי גילו אורי ונועה שעבודת השיווק שעשו בתקופת הסגרים השתלמה. "עשינו הרבה שיווק במהלך הקורונה אבל לא ידענו אם זה יעבוד או לא. אתה מרגיש הרבה פעמים שאתה מבזבז זמן כשאתה עובד על השיווק, אבל היה לנו זמן לבזבז ובהמשך גילינו שלא בזבזנו שום דבר. כשהשוק נפתח זה היה מאפס למאה. בין לילה הוזמנו מופעים והתחלנו לעבוד".
מה מצב העסק היום?
אורי: "היום אנחנו מופיעים-מופיעים-מופיעים, עובדים מלא ונהנים. יש לנו הצגת תיאטרון קרקס שמספרת את סיפורם של זוג אמני קרקס מאחורי הקלעים, שזה היהלום שבכתר שלנו שזכה בפסטיבל חיפה במקום הראשון, יש לנו מופע רחוב עם אקרובטיקה וג'אגלינג שזכינו איתו באליפות העולם של מופעי רחוב פעמיים ויש לנו הפעלת ימי הולדת". אין פלא שאורי אומר ש"ברמת הקריירה יצא לי רק טוב מהקורונה".
"קומדיה היא טרגדיה ממרחק. ברגע עצמו היה לי בלתי נסבל לחוות את השלכות הקורונה. כל המהות שלי זה להיות חופשי ולהופיע ולהטריף קהל ולא יכולתי לעשות את זה. היה לי איום ונורא ברמה הנפשית האינדיווידואלית. אבל הקריירה שלי הייתה חייבת לעבור שינוי. אני אקרובט בין 48 אז הייתי צריך לעשות אדפטציה שלא הייתי מסוגל לעשות כי הייתי מכור לאורח החיים שלי".
כשהגבולות יפתחו והכל יהיה חופשי אתם תחזרו לנדוד בעולם?
אורי: "הקורונה אילצה אותי לעבור למשהו יותר אותנטי עבורי ועצרה את הנדודים שלי. היום נועה ואני כאן כדי להישאר. אנחנו מאוד אוהבים ונהנים מהקהל הישראלי ומההופעות בארץ. הנדודים כבר לא בוערים בנו, למרות שזו דואליות שנחיה איתה כל החיים. אני חולם פעמיים בשבוע שאני בנדודים אבל במציאות זה לא אותנטי לי. יש לי ילדה שהולכת לבית הספר, יש לי קריירה שאני מאוד אוהב בארץ, וסגנון החיים הסופר מטלטל כבר לא מתאים. דברים שאתה עושה בגיל 25 והם נורא מגניבים בגיל 45 הם כבר פתטיים. כשטוב לך אתה יודע שטוב לך ואתה פחות רוצה לברוח. כרגע פה טוב אז נשארים".
עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il