אלפרד אקירוב / צילום: בן יוסטר
כל מערכת כלכלית שואפת להקצאה אופטימלית של משאבים. אבל הדרך להגיע לשם (אם הדבר כלל אפשרי) היא ארוכה ומפותלת. כשנעים קדימה - המלחמה קשה; אבל המחירים שווים. מדוע ברקת מתעקש להסיג אותנו לאחור?
בשנות הקמת המדינה ועל רקע המצב הגיאופוליטי וההשקפה האידיאולוגית השלטת - הממשלה היא שניהלה את המשק. היא שלטה מצד אחד בהכוונה של תנועות ההון ובמעורבות בשווקים הפיננסיים, ומהצד השני שלטה בתאגידים הריאליים ובאמצעי הייצור, ועסקה בהקצאות נדלן ובשליטה בתשתיות.
בהמשך החל מעבר מכלכלה ריכוזית לכלכלת שוק, בעיקר באמצעות הפרטה. הדבר הביא להעתקת מרכז הכובד של הפעילות העסקית למגזר הפרטי; וזאת לצד המשך פעילות של הממשלה במשק בצורת אסדרה ואמצעי בקרה שונים. המעבר החד הוביל בפועל להגברת הריכוזיות בידי מספר מצומצם של משפחות, וקבוצות עסקיות שפעלו במסגרת פירמידות שליטה. באמצע שנות ה-2000, ישראל נמנתה, מבחינת ריכוז השליטה, עם המדינות הריכוזיות בעולם המערבי, ולמעשה הייתה קרובה יותר למדינות המתפתחות. כ-20 קבוצות עסקיות שלטו בכ-70% משווי השוק של החברות הציבוריות, ובכ-40% מסך ההכנסות במשק.
לקבוצות השליטה הייתה גישה נוחה למקורות הייצור והכסף, בזכות השליטה בגופים פיננסיים ובחברות ריאליות במסגרת הקבוצה, נגרמה הקצאה בלתי-יעילה של מקורות האשראי במשק, ובהמשך לאימוץ פרקטיקות אנטי-תחרותיות בשווקים שבהם פעלו ושתוצאתן יוקר מחייה; מעבר לכך, בעלי השליטה - הטייקונים - אימצו קוד התנהלות כלכלית רבת-סיכונים. באמצעות השימוש במבנים הפרמידיאליים של הקבוצה הצליחו להשיג שליטה בחברות בקבוצה, אך מבלי להשקיע את ההון שנדרש לשם כך. למעשה, הם הצליחו ליהנות "מכל העולמות": כאשר ההצלחות הופנו לכיסם של הטייקונים ( tunneling ); ובשעות משבר - "התספורות" היו על חשבון כספי הציבור.
מאוחר יותר הגיע חוק הריכוזיות (2013) שהביא להשטחת פירמידות השליטה; לניתוק הקשר בין הגופים הפיננסיים לבין חברות ריאליות; ולשחרור אחיזת-החנק שהחזיקו הטייקונים את המשק. חלקם הוכרזו פושטי-רגל, ואילו אחרים מצאו עצמם בכלא.
פירוק גרעיני השליטה בחברות, בעקבות השטחת הפירמידות, הביא לביזור הבעלות בחברות ציבוריות. התופעה של חברות ציבוריות ללא גרעין שליטה הולך וצובר תאוצה. וכך אנחנו, הציבור, תופסים בעלות במקומם של הטייקונים. המשק הישראלי מתבגר, ומתקרב בהדרגה למאפיינים של שווקים מפותחים אחרים (כארה"ב). אנחנו נמצאים אפוא בנקודת מפתח במעבר משוק ריכוזי ומתפתח לשוק מבוזר ומפותח.
לכן, מתן היתר השליטה בכלל ביטוח לידי אלפרד אקירוב היא סטייה מסוכנת ממסלול ההתפתחות הנכון של המשק הישראלי.
גם אם נניח לרגע את הבעייתיות במבנה הפרמידיאלי של השליטה בכלל ביטוח; ואף את הסוגייה הבעייתית של הרכבה-מחדש של חברות ריאליות עם גופים פיננסיים (אלרוב היא חברת נדל"ן) - עדיין נותרת השאלה מה טעם יש בהשבת גרעין שליטה לחברת הביטוח כלל, בעיקר לאחר שנחלצה מלפיתת-החנק של IDB .
לא נכחד ששאלת העדפת גרעין שליטה לעומת בעלות מבוזרת - מורכבת. לכל אחת יתרונות וחסרונות. אולם נדמה שגם אלו המצדדים בהעדפת גרעיני שליטה כעניין שבעקרון, יסכימו וודאי שבשאלת גרעין שליטה בגוף פיננסי - הערכים שיש להציב במשוואה הם שונים, ובעלות מבוזרת עדיפה במובהק על-פני גרעין שליטה.
מספר טעמים למסקנה הזו: ראשית, יש לזכור שמדובר בגופים שההון העצמי שלהם הוא שבריר מהנכסים שהוא מנהל. כלומר, בהשקעה של רבע מיליארד שקלים משיגים שליטה ברבע טריליון שקלים. מעבר לכך, מדובר בגופים שקיימת חובה חוקית להעביר להם כספי-פנסיה, ללא אפשרות של בחירה אמיתית; ויש לזכור שאלו גופים שהם ממילא "גדולים מכדי ליפול" - ומכאן, שהם נושאים סיכון מוסרי כמו גם מערכתי מובנה. כמו כן, הגופים הפיננסיים הם מתווכי-על בין שווקים שונים במשק, ולכן קיימת חשיבות שהקצאת המשאבים שלהם לא יסבול מהטיות לא יעילות של בעל שליטה ושיקוליו הפרטיים.
מתן היתר שליטה לאקירוב תהיה פסיעה נוספת במצעד האיוולת של ברקת. אם אמנם אי-אפשר להאשימו במתן ההיתר לשלמה אליהו, הרי שהיה מצופה שיילמד לפחות מניסיונו-שלו. התוצאות השליליות של מתן ההיתר אמורות להיות ברורות - ובידיו של ברקת מצויה דרך פעולה חלופית: פשוט להגיד לאקירוב "לא".
הכותב הוא ראש האגף הכלכלי בתנועה לאיכות השלטון