נשיא ארה"ב ג'ו ביידן וסגניתו קמלה האריס באטלנטה בשבוע שעבר / צילום: Associated Press, Patrick Semansky
המחירים עולים, מדפי המרכולים ריקים, הכלכלה מאיטה, אין די ערכות בדיקה לקורונה, רשויות הבריאות איבדו כיוון, רוסיה עומדת להתחיל מלחמה באירופה, הקונגרס חדל לתפקד, הנשיא לא עורר פחות כבוד בנקודה כלשהי של כהונתו - והשבוע הוא מציין את יום השנה הראשון לנשיאותו.
איזה שבוע מזעזע עבר על ג'ו ביידן. כל יום היה יותר הרה־אסון מקודמו. לפעמים היה נדמה שכל שעה גרועה מקודמתה. הוא ניסה להיות תקיף, ונשמע צורמני; הוא ניסה לפדות המחאות פוליטיות, וחטף סטירות מצד מפלגתו; הוא הפסיד בשני קרבות מרכזיים על ענייני חקיקה, הפגין אזלת יד וחוסר מנהיגות; הוא מעורר עכשיו את התגובה הקטלנית ביותר בפוליטיקה - צירוף של ייאוש ושל לעג.
פרשן אוהד, דייויד איגניישס, כותב ב'וושינגטון פוסט': "ביידן איבד את דרכו הפוליטית... הוא נותן פול גז בניוטרל". הדימוי הזה קשה במיוחד. היסטוריונים של מוסד הנשיאות מזכירים לנו, כי נשיאים נוטים להיקלע למשברים בסוף השנה הראשונה של נשיאותם. הם נוטים להיכנס אליה עם אשראי ציבורי גבוה, או גבוה יחסית; הם מתחילים לאבד גובה במעידה הראשונה, ומפני שהבוחרים הם קצרי רוח וציניים.
טראמפ היה נמוך ממנו
ביידן נכנס ללא אשראי גבוה. הממוצע שלו בסקרים בחודש השבעתו היה 53%; הממוצע שלו בשבוע שעבר היה 42%. מכל הנשיאים של 75 השנה האחרונות, רק דונלד טראמפ היה נמוך ממנו בסוף השנה הראשונה (39%). אולי הוא רשאי להתנחם ביתרון שלו על טראמפ, מפני שטראמפ הוא הטוען רב הסיכויים ביותר למועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ב־2024. אבל כל כך הרבה יקרה עד אז, ואם ביידן לא יצליח לחדש קצת תנופה, נשיאותו תהיה לעיי חורבות פוליטיים.
מה קרה לו, לאיש שניסיונו בפרוזדורי וושינגטון הועלה על נס, שהתפרסם בעסקאות פוליטיות עם יריבים מושבעים, שהכיר את הקונגרס לפני ולפנים, שהיה חופשי מקנאות רעיונית ועשיר בשכל ישר ובפרגמטיות?
תשובה אפשרית אחת היא שמעלותיו הופרזו מאוד. תשובה שנייה היא שנס ליחו, עניין של גיל ושל מזג. תשובה שלישית היא שהרפובליקאים החליטו מלכתחילה, כי יהיה אשר יהיה, הם לא ישתפו איתו פעולה בשום עניין. תשובה רביעית היא שהרוב של מפלגתו בקונגרס הוא כה זעיר, עד שאיש לא היה מסוגל לנווט אותה אל חוף מבטחים. תשובה חמישית, שהוא בחר את האנשים הלא נכונים לסגל הבית הלבן ולקבינט, והם משיאים לו עצות רעות. תשובה שישית היא שמזלו בגד בו.
רוחו של ג'פרסון דייוויס
את השבוע שעבר הוא היה שמח לשכוח. בתחילתו התחוור לו שהוא לא יוכל להעביר את חבילת הרפורמות החברתיות גדולת הממדים שלו (כמעט שני טריליון דולר), מפני שחסר לו קול אחד ויחיד בסנאט.
בהמשך השבוע הוא ניסה להמשיך הלאה לדף הבא, רפורמות של חוקי הבחירות, באמצעות נאום אגרסיבי שנשא במדינת ג'ורג'יה. הוא האשים את הרפובליקאים, כי בהתנגדותם לרפורמה הם עושים את רצונו של ג'פרסון דייוויס. מר דייוויס היה הנשיא הראשון והיחיד של מדינות הדרום המורדות במלחמת האזרחים, לפני 160 שנה. הוא נחשב לבוגד לאומי, מגן העבדות, שוחר פירוקה של הרפובליקה.
בתגובה, מנהיג הרפובליקאים בסנאט הזכיר לנשיא, שהוא נבחר עם מנדט "לאחות את קרעיה של ארץ מפולגת, להנמיך את הטמפרטורה, לפטור את המערכת הפוליטית שלנו מתחושת המשבר הבלתי פוסקת". כמובן, אלה בדיוק העוונות שהנשיא ומפלגתו פוקדים על הרפובליקאים, אבל נשיאים היוצאים בהתקפות כה מרות על האופוזיציה נוטים לעשות כן כלאחר ייאוש, רק כאשר כלים כל הקיצים.
מי לא אוהב שבבים?
האומנם כלו כל הקיצים? על זה תמיד קשה להשיב, אבל אולי קשה פחות ממה שהיה. האופציות של הנשיא התמעטו במידה כזו, שספק אם יש לו איזושהי דרך לחזור ולתפוס יוזמה. קטלוג כישלונותיו ביחסים עם מפלגתו מתעבה והולך. הוא אינו מסוגל להביא אותה לתמוך בחקיקה מובנת מאליה, הנהנית מתמיכה ציבורית רחבה, כמו למשל זו המיועדת לעודד ייצור שבבים על אדמת ארה"ב.
משבר השבבים הוא מן הסיבות לפקקים ברשתות האספקה; והפקקים הם מן הסיבות העיקריות לאינפלציה הגואה; והאינפלציה היא מן הסיבות העיקריות לשקיעת הפופולריות של הנשיא ושל מפלגתו. עשרה חודשים ופחות לפני בחירות אמצע־הקדנציה לקונגרס, הדמוקרטים נראים כצאן מובל לטבח. הרוב הקטנטן שלהם בבית הנבחרים מעניק זכות וטו לקומץ הנציגים של השמאל הרדיקלי, שאינם מתעניינים בשבבים. הרפובליקאים לא יצביעו בעד, מפני שחלילה להם מלהעניק "הישג" לנשיא שהם גמרו אומר להכשיל ולהפיל.
בשבוע האיום הזה של סוף שנת נשיאותו הראשונה, ביידן שמע את חדשות האינפלציה הרעות ביותר זה 40 שנה (7% ב־12 החודשים האחרונים). הוא שמע את נגיד הבנק המרכזי מדבר על סוף התערבותו של הבנק להמרצת המשק; והסיכויים הגוברים שהבנק יתחיל להעלות את הריבית קצרת־המועד במארס, ויעלה אותה פעמיים נוספות עד סוף השנה. הוא שמע על ירידה של 1.9% במכירות הקמעונאיות בדצמבר (אם כי הן היו גבוהות בהרבה מהתקופה המקבילה ב־2020). התפוקה התעשייתית פחתה ב-0.3%.
"ד"ר פאוצ'י לכלא"
הנשיא אינו אשם באומיקרון, אבל הוא בהחלט נושא באחריות למחסור האקוטי בערכות בדיקה עצמית. יועצו הבולט ביותר לענייני קורונה, ד"ר אנתוני פאוצ'י, נקלע בשבוע שעבר לריב גס עם סנאטורים רפובליקאיים. הם העליבו אותו, הוא עלב בהם; ובמוצאי שבת, עצרת עם גדולה של דונלד טראמפ באריזונה התמלאה קריאות להשליך את פאוצ'י לכלא.
טראמפ עושה כמיטב יכולתו להעכיר את האווירה הפוליטית, אבל גם ביידן אינו תורם. תסכולו ברור ומובן, אבל נראה שחוזרת ומתגלה הנטייה לאבד שליטה, המיוחסת לו זה שנים. בעל טור ימני ב'וול סטריט ג'רנל' הציע בשבוע שעבר לסגנית הנשיא קמלה האריס לתפוס יוזמה, לצאת מהבית הלבן, להעביר את כובד המשקל של כהונתה אל הסנאט (שהיא הנשיאה שלו, על פי החוקה), ולהעביר את תהליך החקיקה ואת המפלגה הדמוקרטית "אל המרכז".
זה רעיון מגוחך, שאין לו שום יסוד בחוקה האמריקאית או בהיסטוריה הפוליטית. אבל הוא מתיישב בהחלט עם האופוריה המשתלטת על המפלגה הרפובליקאית לנוכח חולשת הנשיא, התמוטטות יוזמותיו ואבדן־העצות של מפלגתו. דייויד איגניישס, פרשן ה'וושינגטון פוסט' המצוטט למעלה, כותב כי "נשיאויות מוצלחות נושאות בחובן תחושה של תנופה פוליטית. למרבה העצב, הנשיא ביידן איבד הרבה מן הדחף. הגיעה השעה לאתחול מחדש".
נשיאים אתחלו בעבר: הם החליפו ראשי סגל, הם עשו שינויים בקבינט שלהם, הם החליפו את כותבי הנאומים, הם שינו סגנון דיבור. פה ושם זה גם עזר להם להאריך ימים בנשיאות; רק לעתים רחוקות זה עזר לשיפור התנהלותם. הנשיא ביידן יצטרך למצוא תעצומות נפש ותחבולות מלחמה כדי להיחלץ מן התהום שהוא, יריביו והנסיבות כרו לו.
_________________
רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny