מסגרת אירופאית לא מספיקה: מכבי ת''א בקונפרנס ליג / צילום: Associated Press, Ariel Schalit
מי שקרא השבוע בידיעות אחרונות את הראיון עם "הרוכש" החדש של בית"ר ירושלים סטפן מלול, קיבל דה-ז’ה-וו לרוכשים אחרים שהגיעו לישראל לסיבוב קצר של הצהרות עד שקיפלו זנב והמריאו עוד לפני ששמו שקל. חוסר המודעות של מלול התבטא בעיקר בסכום שאותו ציין בראיון - "התקציב של בית"ר בשנה הבאה יעמוד על 70 מיליון דולר".
גם אם מלול חולם בגדול, הרי שהרצון לזרוק סכום גדול על קבוצת כדורגל בישראל הוא בלתי אפשרי היום. זהו עידן אחר לגמרי מתקופת ארקדי גאידמק שהגיע לבית"ר ב-2005, או תקופות מוקדמות יותר שבהן בעלים יכלו להעמיד כל תקציב כדי לנסות לזכות באליפות ולהגיע לאירופה. בטוחות אישיות וערבויות להעמדת תקציב הן כבר לא רלוונטיות.
תקרת הזכוכית הכלכלית בכדורגל הישראלי
זו גם אחת הבעיות של הכדורגל הישראלי היום: גם אם רוכשים משמעותיים יבואו לכאן לא תהיה להם דרך חוקית להשקיע תקציבים גדולים בקבוצות. חוקי הפייננשל פייר-פליי של אופ"א מתירים הזרמת הון מינימלית בלבד של בעלים, מה שסוגר הרמטית את החלומות של סטפן מלול להתגשם. ולא רק הוא, זה נכון גם לגבי הפועל ת"א שמשוועת לרוכש, או כל קבוצה אחרת שמעוניינת להחליף ידיים ולחשוב בגדול.
איזה תקציב כן יוכל להעמיד רוכש שייכנס לקבוצה כמו בית"ר ירושלים? אם נהייה ריאליים, קבוצה כמו בית"ר, שלא מצליחה בשנים האחרונות להיכנס לאירופה, מבחינת הרגולציה של אופ"א יכולה למתוח במקסימום את החבל לכיוון 20 מיליון דולר. קבוצות שמשחקות באירופה (אבל לא בליגת האלופות), עם אצטדיון גדול, כמו מכבי ת"א ומכבי חיפה, יכולות לכוון לאזורים של 35-40 מיליון דולר. כן, 100-110 מיליון שקל, זו כרגע תקרת הזכוכית של בעלים בכדורגל הישראלי. אי אפשר בכלל להשוות לשנים "היפות" של ארקדי גאידמק שהעמיד תקציבים שהתקרבו ל-200 מיליון שקל (193 מיליון שקל בעונת 2006/07).
מישהו רוצה לנסות ולכופף מעט את החוקים של אופ"א? זה לא פשוט כל כך. מכבי ת"א כבר נכוותה לפני מספר שנים אחרי שחרגה מתקנות הפייר-פליי, עלתה בחכה של התאחדות הכדורגל האירופית, נענשה באמברגו בשוק ההעברות והייתה תחת מעקב ופיקוח במשך חודשים ארוכים.
כאן טמונה גם הבעיה של הכדורגל הישראלי - בעלים עם כיסים עמוקים שרוצים להגשים חלום הישגי עם קבוצת כדורגל ולהגיע איתה לאירופה, לליגת האלופות, לא יוכלו לעשות את זה כבר עם תקציב של 35-40 מיליון דולר. הם יצטרכו להגיע בידיעה שהם מגיעים להתבוסס בביצה. ירצו להשקיע יותר כדי להצליח? הרגולציה חוסמת אותם. התוצאה: אירופה, שבה נמצא הכסף הגדול, הולכת ובורחת מבחינה תקציבית, כאשר בישראל מעמידות קבוצות בכירות תקציב של 60% ממה שהעמיד גאידמק לפני עשור וחצי.
כך נשארנו עם אותם אנשי עסקים שנמשכים לכאן ממניעים לא ברורים ןמספקים אמירות שלא מתחברות למציאות (מלול בראיון: "אנפיק את בית"ר ב-500-400 מיליון שקל"), ונופלים בשלב בדיקת הנאותות.
הבעיה הזאת קיימת בכל אירופה אצל קבוצות מליגות חלשות כלכלית. אבל אם מסתכלים טיפה יותר למעלה, לליגות בינוניות או לקבוצות מעט יותר גדולות - הרי ששם ההכנסות הטבעיות גבוהות יותר. ההכנסות מזכויות שידור גבוהות יותר,מספונסרים גבוהות יותר, ההופעות בליגה האירופית ובליגת האלופות מתרחשות מדי עונה - וכל אלו מייצרים תקציבים גבוהים, עוד לפני שהבעלים נדרש לשים את חלקו.
הבעלים מעוניין להחזיר כמה שיותר כספים
כמה כסף משקיע בעלים מכיסו בכדורגל הישראלי? ניקח לרגע את אלונה ואלי ברקת שמחזיקים בהפועל ב"ש - לא הקבוצה עם התקציב הכי גבוה, אבל בשנים האחרונות יושבת מבחינה תקציבית צעד אחד קטן אחרי מכבי ת"א ומכבי חיפה.
הקבוצה מוחזקת באמצעות עמותת "א.א החברה לקידום הספורט באר-שבע בע"מ" ורושמת בדוחות הכספיים שלה שטרי הון בכל שנה, שמהווים את סכום ההשקעה של הבעלים במועדון. מהדוחות עולה שמאז רכשו הזוג ברקת את המועדון ב-2007 הם השקיעו מכיסם (הנפיקו שטרי הון) בסכום כולל של 190 מיליון שקל. בשתי העונות האחרונות שנסקרות בדוח - 2019 ו-2020 - הוזרמו על ידי ברקת 42.9 מיליון שקל.
שטרי ההון הללו הם הבעיה השנייה עבור בעלים שרוצים להיכנס לקבוצת כדורגל בישראל. ההשקעה של בעלים במועדון לאורך השנים נראית בהרבה מקרים כמו מנגנון של זריקת כסף לפח, אבל הוא נרשם כאמור באמצעות אותם שטרי הון - בין היתר כדי שיבוא לידי ביטוי בעת משא ומתן למכירת המועדון לרוכש חדש.
הבעלים שמוכר את המועדון מעוניין בשלב המו"מ להחזיר כמה שיותר כסף מתוך ההלוואות שהעמיד למועדון. כך נוצרת במעמד הרכישה גיבנת של השקעה כספית גדולה, שנוספת לתקציב הראשוני של המועדון. הגיבנת הזאת של עונת הרכישה רובצת על הבעלים החדש, ובסוף עם הרצון להצליח והלחץ שמגיע מהקהל להגדיל עוד ועוד את התקציב, בסוף היא מכריעה אותו. משה חוגג שרכש את בית"ר ירושלים מידי אלי טביב ב-2018 התחיל את המסע שלו בבית"ר עם תשלום של כ-26.5 מיליון שקל, ששיקף את ההשקעה של טביב בבית"ר ועוד קצת חובות שנותרו.
לסיכום, אלו שאין להם משהו שקושר אותם מבחינה תרבותית או דתית למדינה, ועבורם הכדורגל הוא מודל עסקי, לא יחפשו לרכוש כאן קבוצת כדורגל. יש 51 מדינות כדורגל אחרות ביבשת, ולפחות 20 יותר מוצלחות ברמת הפוטנציאל. אז למה לבוא לכאן בכלל?