קסאיי דמוזה פרנזמן / צילום: איל יצהר
כשקסאיי דמוזה פרנזמן הייתה בכיתה י"א בתיכון לוינסון בקריית ים, נדרשו התלמידים לפרויקט מחויבות אישית. היא מצדה קיימה אותה כמדריכת של"ח צעירה, אבל שתיים מבנות כיתה י' סירבו. "המורה אמרה להן שבגלל שהן יוצאות הקהילה האתיופית אין להן ברירה, כי המדינה נתנה להן ועזרה להן ועכשיו הן חייבות לה", היא מספרת. דמוזה פרנזמן, שלא יכלה להישאר אדישה, כתבה את מה שקרה על דף, הוסיפה ש"זו גזענות" - ותלתה על לוח מודעות. "היינו שש בנות אתיופיות בכיתה וכולן אמרו: נגבה אותך ונראה לה מה זה. אבל ברגע שהמורה נכנסה לכיתה כולן שתקו ונשארתי לבד במערכה". זה כמובן לא עצר בעדה מלהגיע עד מנהל בית הספר, ואפילו לזכות לאמפתיה: "זה יצר לראשונה מודעות".
את המאבק שהתחילה דמוזה פרנזמן אז היא ממשיכה היום כמנהלת תחום תוכניות חברתיות־כלכליות במטה לשילוב יוצאי אתיופיה במשרד ראש הממשלה. במסגרת תפקידה היא אחראית להוכיח שהרשויות המקומיות ומשרדי הממשלה מיישמים את עקרונות התוכנית ועומדים ביעדים. התוכנית לשילוב יוצאי אתיופיה היא סדרת החלטות ממשלה מהשנים 2021-2015 שמטרתן לקדם את שילובה של הקהילה בתחומי החינוך, התעסוקה, הדיור והמעורבות החברתית. במסגרתה יינתנו וניתנים מענים כמו תגבור לימודים לבגרות, הכנה לשירות הצבאי, הכוון תעסוקתי, הקלת התנאים לקבלת משכנתה, התחדשות עירונית בשכונות של יוצאי אתיופיה, מניעת אלימות במשפחה ועוד. "אני צריכה לוודא שההחלטות מלמעלה באמת מיושמות, ששוברי התעסוקה מגיעים לכל איש ואישה שצריכים אותם. בסוף זה תלוי באנשי המקצוע שבקצה, בפסיכולוגית החינוכית או העובדת הסוציאלית, אבל ההטיות האלה קיימות. אפילו בטיפת חלב האחות שואלת אותי אם אני יודעת עברית אחרי חמש דקות שאני מדברת איתה".
לפי נתוני המטה לשילוב יוצאי אתיופיה, כ־4.5% מהילדים יוצאי אתיופיה נמצאים במסגרות חינוך מיוחד לעומת 3% מכלל התלמידים, שיעור הילדים שמוצאים מבתיהם למסגרות חוץ גדול פי שלושה, אחוז יוצאי הקהילה הנעצרים בידי המשטרה גבוה פי ארבעה מבכלל האוכלוסייה, וגם הייצוג בתפקידי ביניים ובתפקידים בכירים בצה"ל נמוך.
אלא שמאז ייסדה הממשלה את התוכנית לפני כשש שנים היא הצליחה לסמן כמה הישגים, שביכולתם ככל הנראה לסלול את הדרך לשינוי של ממש. כך, שיעור הזכאים לבגרות מקרב הקהילה האתיופית עלה ביותר מ־10%, 4,500 ילדים שולבו בחוגים ומתנ"סים, מספר מקבלי הייעוץ העסקי גדל פי עשרה, שיעור היוצאים לקצונה מבין כלל החיילים גדל ב־0.6%, 750 משפחות זכו לסיוע ברכישת דירה ואפילו מספר הספורטאים (בני 18-10) עלה ב־30%.
מבחינת דמוזה פרנזמן, השינוי טמון קודם כל בתפיסה. "היינו צריכים לשבור סטיגמות. כשאתיופי רוצה לקבל משכנתה והבנקאי רואה שאין לו הון אישי מספק, הוא לא מוכן לתת לו, אבל נותן למישהו ממוצא אחר שיש לו פחות, כי הוא מאמין שישיג את המשאבים. אנחנו עוסקים בשינוי חשיבה, בלהזיז סלע. אנחנו הבולדוזר.
"אבל זה אפשרי. ראינו למשל שמספר המחוננים יוצאי אתיופיה נמוך משמעותית מהאחוז שלהם באוכלוסייה. כשהסבנו את תשומת לבם של חברי האגף למחוננים ומצטיינים במשרד החינוך, הם עשו פעולה הכי אלמנטרית: הנחו את כל בתי הספר שבהם תלמידים יוצאי אתיופיה עברו את השלב הראשון (במבחנים שנערכים לכל התלמידים בכיתה ב' - עא"מ) להתקשר להורים שלהם כדי לוודא שהם מגיעים למבחן השלב השני. הייתה קפיצה מטאורית של 50% באיתור".
התוכנית לשילוב יוצאי אתיופיה מחייבת עשרה משרדים וגופים ממשלתיים בשורה של יעדים. "אני מוודאה שהם עוקבים אחרי היעדים, בודקים מה רלוונטי. אני הצינור, הם נעזרים בי כדי להצליח".
את חווה התנגדויות?
"כמובן. אלה עובדים מקצועיים וכל אחד מייצג את האינטרסים של המשרד שלו. אבל אני צריכה לייצר מצב שבו הם מבינים שזו שליחות, לא משהו טכני כמו תשתית למים או ביוב, וגם שאנחנו לא עושים טובה לאף אחד, אנחנו נותנים כמו לכל האזרחים, הם פשוט מגיעים מנקודת מוצא אחרת".
"הייתי על הגב של אבא שלי כל המסע"
דמוזה פרנזמן (40) נולדה באתיופיה, בכפר בשם נורה צדקה, השלישית למשפחה בת שישה ילדים. לפניה נולדה בת אך נפטרה כתינוקת, ולכן קוראים לה קסאיי, "את הפיצוי" באמהרית. בגיל שנתיים היא יצאה עם משפחתה לישראל דרך סודן, "הייתי על הגב של אבא שלי כל המסע", היא מספרת, שנה אחרי שנפטר. "בסודן היינו תשעה חודשים במחנות פליטים, מתו לידנו אנשים כל הזמן. אחותי אומרת שהייתי משתמשת בסמרטוטים כדי לשחק במסע לוויה. לא ידענו מתי יהיו סימנים להצלה מהתופת".
לבסוף עלתה המשפחה לארץ במסגרת מבצע משה היישר למרכז קליטה בכפר סבא, ומשם עברה לקריית ים, שם גדלה דמוזה פרנזמן. "למדתי בתיכון דתי, והייתה לי חוויה טובה. קריית ים הייתה סוג של חממה. היו בה עולים מכל המדינות וכולם בתוך הסיר הזה, מתמודדים עם אותם הקשיים.
"כשהתגייסתי לצה"ל, כקצינת קשר ותקשוב, בפעם הראשונה התמודדתי עם הזהות שלי. לא ראיתי אתיופים אחרים, מישהו שדומה לי, שמכיר את הטעמים, את הריחות. זה היה די טראומתי".
אחרי הצבא למדה במכינה קדם־אקדמית באוניברסיטה העברית ואז לתואר ראשון בחינוך וסוציולוגיה, ולקחה חלק בתוכנית עתידים - צוערים למנהל הציבורי. "ככה נכנסתי למשרד העלייה והקליטה", היא מספרת. במשך כמה שנים שימשה כרכזת קליטה ארצית במחלקה ליוצאי אתיופיה במשרד ואז כראש ענף בלשכה של המשנה למנכ"ל. "אלא שאז (2013 - עא"מ) יצא דוח מבקר המדינה חריף מאוד, שנתן פידבקים ממש לא טובים על התוכנית הממשלתית הקודמת לשילוב יוצאי אתיופיה - ואני נדרשתי לכתוב לו תגובה. הייתי צריכה למפות איך המדינה רואה את הטיפול בנושא, הייתי גם קסאיי העובדת וגם קסאיי העולה. זה מפגש של מלא זהויות.
"אבל משרד העלייה והקליטה לקח את זה בשתי ידיים והחליט לבחון כלים חדשים. התרגשתי ממש. אין הרבה פעמים שבהן המדינה שלנו לוקחת סוגיה חברתית ואומרת 'כשלתי'. כל המשרדים הרלוונטיים - כלכלה, רווחה, חינוך, בריאות - נטלו אחריות והבינו שזו משימה שכולם נדרשים לה".
באותם ימים (2014) התפרקה הממשלה ולא היה אפשר לקדם את התוכנית להחלטה מסודרת. "פחדתי שזה יתמוסס", מספרת דמוזה פרנזמן. "שנחזור ליוצאי אתיופיה ונגיד להם שאין כלום".
כשקמה הממשלה מחדש בדיוק התרחשה התקרית שבה הוכה החייל דימאס פקדה. "היו מחאות מטורפות ברחובות, וביבי כינס ועדת שרים בנושא. משרד ראש הממשלה אמר: בואו נמשיך מאיפה שעצרנו. זו הייתה נקודת ההתפתחות המשמעותית של התוכנית. הוסיפו תקציבים והשקיעו זמן ומאמץ".
זה הפתיע אותך?
"פחדתי שיעשו מזה מישמש רק כדי להגיד 'עשינו'. זה משבר אמון של שנים שאנחנו סוחבים כיוצאי אתיופיה, עוד הרבה אחרי שההורים שלי נאלצו להוכיח את יהדותם. בלילה של ועדת השרים, כשנקראתי להביא את המסמכים של התוכנית, אמרתי לעצמי: בשביל מה? הם הולכים למסמס את זה. אבל יותר מחמש שנים אחרי אני כאן כדי להגיד שהנבואה המפחידה שלי לא התממשה".
זמן קצר לאחר מכן קיבלה דמוזה פרנזמן הצעה לעבור ליחידה העצמאית שתנהל את התחום במשרד ראש הממשלה. מאז היא משמשת כאחת ממובילות התוכנית, אבל למרות האהבה הגדולה לתפקיד במובן מסוים היא כבר רוצה שהכהונה תסתיים. "אנחנו יחידה זמנית, גלגלי עזר למשרדים עד שילמדו להפעיל את המדיניות לבד. ברגע שלא נהיה נחוצים נבין שהצלחנו".