עו''ד מיכל כהן, הממונה על התחרות / צילום: אביגיל פפרינו-באר
בימים אלה מקבלת הוועדה הציבורית לבחינת מבנה הרגולציה הפיננסית הערות מהציבור. ייתכן שהציבור אינו מודע לקיומה של הוועדה, אבל את המשמעויות שלה, ואת הסיבות להקמתה - כל צרכן מרגיש בכיס.
בישראל קיימים שלושה רגולטורים שונים ומובהקים שפועלים בשוק הפיננסי: הפיקוח על הבנקים, הממונה על הביטוח ורשות ניירות-ערך. הביזור הרגולטורי הזה מצביע הן על חשיבות הפיקוח הרגולטורי על משק ההון והכספים; והן על כפילויות וחוסר הבהירות והקוהרנטיות שבאסדרה הפיננסית, שעה שהפיקוח נעשה לעיתים בחפיפה בין הרגולטורים; ולעיתים בקיומו של "שטח מת". הרגולציה שהתאימה במידת-מה לעולמות הפיננסים של המאה הקודמת, אינה מתאימה למציאות של היום. וכך, לצד המומחיות היחסית שכל רגולטור מפתח בתחום עיסוקו; קיימת בעיה ב"תפיסת הפעלת הכוח" הרגולטורית, ובקוהרנטיות הפיקוחית הנדרשת.
הבעיות אף מחריפות כשמשק ההון והכספים מתפתח לכיוונים טכנולוגיים חדשניים (פינטק ואינשורטק למיניהם), שאיש אינו יודע לצפות אותם מראש - ולכן לא ברור מיהו "המפקח" שאמור לקדם אותם ולאסדר אותם לטובת "הגנת הצרכן". פעמים רבות חוסר היכולת לתכלל את הרגולציה הפיננסית, גורם לאותם המקרים של כפילות והכבדה רגולטורית שחונקים את השחקנים החדשים או לחילופין לחוסר אסדרה כללי. על רקע זה, לא פלא שהטכנולוגיות החדשניות מקורן אמנם במפתחים ישראלים, אך הפעילות המעודדת תחרות של אותם יישומים - מתרחשת דווקא בשווקים זרים.
מכאן, שהצורך בשינוי מבנה הרגולציה הפיננסי הוא חיוני, והוא מחייב הן את הצורך בהמשך השמירה על המומחיות שנצבר משך שנים בידי כל רגולטור ענפי; הן את היכולת לתכלל את הרגולציה, כך שלא ייווצר ארביטראז' רגולטורי; והן את הגמישות המקסימלית לצורך ההתמודדות עם פיתוחים טכנולוגיים. כל זאת יכול להיות מושג באמצעות הקמתה של וועדה מתאמת חדשה בין הרגולטורים הפיננסים, אשר תשמש "שולחן עגול" של העברות-מידע והצגות עמדה, תוך תיאום מתמשך של צרכי האסדרה של עולמות הפיננסים.
אולם אותו "שולחן עגול" אינו יכול להיות שלם ללא נוכחותה של רשות התחרות מסביבו.
תכלית הרגולציה, כל רגולציה אבל בפרט הרגולציה הפיננסית בישראל - היא "הגנת הצרכן". יסוד זה בא לידי ביטוי בשני מובנים: יציבות מבנית, הדואגת לשמור על כספי הצרכן בעיתות משבר; ותחרות שמאפשרת למשקים להתפתח ולהתקדם, באמצעות חדשנות טכנולוגית שבעקבותיה מגיע כניסתם של מתחרים חדשים לשוק, וסיומה בהוזלת יוקר המחייה. האיזון המתאים אפוא בהתנגשות שבין שיקולי יציבות לבין שיקולי תחרות הוא האתגר האמיתי של הרגולציה הפיננסית. אין ספק גם שהאיזון בישראל לא היה מוצלח, שעה שהוא היה מוטה לטובת היציבות, ולרעת התחרות.
קיומו של "שבי רגולטורי" מסביר את הקושי בקידום התחרות בידי הרגולטורים עצמם. אף ההיסטוריה מוכיחה שהאיזון הנדרש לא בוצע מעולם בהצלחה בידי הרגולטורים הפיננסים בעצמם. פעם אחר פעם, מאז ימי ועדת ברודט (1995) ועד ימי ועדת שטרום (2017) נדרשו ועדות אד-הוק חיצוניות כדי לצמצם את הריכוזיות בשווקים פיננסיים ולהגביר בהם את התחרות. ועדות אד-הוק, מעבר לכך שהן עצמן ההוכחה לכשל המתמשך של קידום התחרות, הרי שעל-אף הישגיהן וחשיבותן הן אינן יעילות, ונדרשת אפוא ועדת קבע.
הבחינה שמתקיימת כיום ביחס למבנה הרגולציה הפיננסית היא הזדמנות שאסור להחמיץ לא רק ביחס לאסדרה מבנית חדשה באמצעות הקמתה של ועדה מתאמת בין הרגולטורים הפיננסיים, אלא גם בשילובה של רשות התחרות - כגורם המקצועי האמון על קידום התחרות במשק - במסגרת אותה ועדה.
ועדה משולבת שכזו תשמר את יתרונות המומחיות של כל רגולטור בשוק שעליו הוא אמון, יחד עם תיאום-פעולה וזרימת מידע אופטימלית בין הרגולטורים, תוך קוהרנטיות פיקוחית וגמישות מותאמת-מציאות, וכל זאת תוך ששיקולי תחרות יקבלו את משקלם החשוב שישלימו את הערך העליון - הגנת הצרכן.
הכותב הוא ראש האגף הכלכלי בתנועה לאיכות השלטון