ועדת חקירה? השר בר-לב, הגיעה העת לעדכון גרסה
ועדת חקירה, עריפת ראשים ודפי מסרים באולפנים - כל אלה עשויים להנמיך את הלהבות בפרשת NSO, אולם לנו האזרחים הפשוטים אין ערבות שעוולות כאלה מצד השלטון לא יישנו. ללובשי המדים הכחולים ולמשרתי ציבור תמיד היה ויהיה תמריץ לעקוף את החוק ולעגל פינות, מתוך מחשבה שהם משרתים טוב גדול יותר, והטכנולוגיה, מטבעה, מייצרת אזורים אפורים שרק מגבירים את הפיתוי והגמול. המציאות הזו מחייבת את המסקנה שהדרך היחידה להגן על המרקם האזרחי הדמוקרטי שלנו הוא הוא בנייתם של מנגנוני ביקורת אפקטיביים - או לפחות רלוונטיים.
בשבועות הקרובים יתמקד השיח הציבורי - או למען הדיוק, הזעם הציבורי - בעוולות המשטרה. על פרקטיקה של מעקבים רחבים נגד אזרחים ומשרתי ציבור ללא צו שיפוטי ותוך עקיפת החוק, ראוי כי האחראים יתנו את הדין. אך זו תהיה החמצה אם שם ייגמר הדיון הציבורי. הבעיה גדולה יותר מהמשטרה ומורכבת יותר מאשר כמה משרתי ציבור שסרחו. בתמונה הגדולה, בכל מקום שבו השלטון פועל, כאשר נוצר פער בין האפשרויות שמעניקה הטכנולוגיה לבין המציאות שעליה נשען החוק הקיים, יש חשש כבד לניצול לרעה של כוח שלטוני ופגיעה בזכויות ובחירות הבסיסית שלנו כאזרחים.
חוקי המעקבים אצלנו נחקקו שנתיים אחרי שטל ברודי קבע ש"אנחנו על המפה". העדכון האחרון שלהם היה עוד לפני שפייסבוק ישראל קמה. החוק איטי יותר מכל טכנולוגיה, וגם אם יחוקק חוק חדש, בעוד כמה שנים הוא שוב יפגר מאחורי הטכנולוגיה המתפתחת.
אז מה עושים? במדינות רבות בעולם הבינו שהפער הזה הוא פירצה הקוראת לגנב, ושהדרך היחידה לצמצמו היא יצירת פיקוח ובקרה עם שיניים. זו לא משימה פשוטה, ובפרט ביחס לפעולות מעקב ואיסוף מודיעין המתבצעות תחת מעטה של סודיות והרחק מעיניים בוחנות מהתקשורת והחברה האזרחית. כדי שפיקוח על פעילות כזו יהיה אפקטיבי, עליו לכלול ארבעה מרכיבים: חקיקה מעודכנת, מוסדות חזקים, הרתעה וטיפוח תרבות ארגונית וניהולית בריאה.
חקיקה היא אבן הבניין הראשונה. על החוק להגדיר במדויק את היקף הסמכות להפעלת הטכנולוגיה ולייצר יחס של התאמה בין היקף הפלישה המותרת לפרטיות לבין חומרת העבירה הנחקרת. צווים שניתנים מכוח החוק צריכים להיות ממוקדים בהיקף החומר המותר לחיפוש ובזמן, לחייב דיווח עתי ובחינה מחדש ולהגביל את השימוש בחומר שנאסף רק למטרה שהותרה בצו.
בבנייה של מוסדות פיקוח ובקרה, יש הרבה מה ללמוד מהניסיון העולמי. בארה"ב, בעקבות הגילויים המרעישים של אדוארד סנודן על תוכניות מעקב חודרניות שכוונו (גם) נגד אזרחים אמריקאים, נפתחו חקירות בקונגרס ובגופי הביקורת של הממשל, ואלה הובילו לרפורמה בחקיקה ולחיזוק הפיקוח. בין היתר, הוגברה השקיפות של הליכי קבלת אישור לביצוע מעקב מקוון, נערכו רפורמות בהליכים המשפטיים, וחוזקו סמכויות המבקרים הפנימיים בכל מערכות המודיעין והביטחון.
בשנים אלה גם הוקמה ועדה ממשלתית עצמאית שכל עבודתה מוקדשת לבחינת השפעת מדיניות וחקיקה על פרטיות וחירויות האזרח. עבודת הוועדה הובילה בין היתר לרפורמה חקיקתית בסמכויות המעקב של הממשל בשנת 2015.
בבריטניה הוקמה ב-2016 נציבות ייעודית לפיקוח על חקירות המבוצעות בידי המשטרה וגופי המודיעין. הנציבות מחזיקה בסמכויות נרחבות לעריכת בדיקות בגופי החקירה לשם הבטחת חוקיותן ובחינת יעילותן. יש לה סמכויות עצמאיות לפתוח בחקירות, והיא נדרשת לדווח על טעויות חקירתיות שגרמו לפגיעה חמורה בזכויות. מודלים דומים קיימים במדינות נוספות ויכולים לספק השראה ליצירת מנגנונים עצמאיים ואפקטיביים.
בנושא ההרתעה, יש לשקול מחדש את היחס המקל, מקל מדי, שגילה לאורך השנים הדין הישראלי כלפי הפרות חוק על-ידי גופי החקירה. הרפורמות שמוביל שר המשפטים גדעון סער להרחבת סמכות בתי המשפט לפסול ראיות שהושגו שלא כדין ולחיזוק זכויות חשודים הן התחלה טובה, והרוח שלהן צריכה להגיע גם לבתי המשפט. עליהם לאמץ מדיניות של אפס סובלנות להפרת החוק בידי מי שאמונים לשמור עליו - גם במחיר של פגיעה מקרית בהשגת הרשעה.
לבסוף, השינוי חייב לבוא גם מבפנים. יש לטפח במשטרה ובכל זרועות האכיפה והביטחון אתוס של כבוד לחוק ולכללי המשחק. מנהלים צריכים לשאת באחריות על כשלי פיקוח; חושפי שחיתויות מתוך הארגונים צריכים לזכות בהגנה ובהכרה ולא להיות מוקעים כמלשנים.
רק אם הציבור הישראלי יתחיל למדוד ולהעריך את מי שאמונים על שמירת שלומו וביטחונו לא רק לפי מספר "החורים בחגורה" אלא גם לפי המחויבות לשלטון החוק - נראה שינוי.
הכותב הוא עמית מחקר בכיר במכון תכלית למדיניות ישראלית ועמית מחקר במרכז פדרמן לחקר הסייבר ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית
