אתי כרייף / צילום: מתוך תחקיר ''עובדה'' בערוץ 12
קשה היה לא להתרשם ממהירות השיא בה גמאה השופטת בדימוס אתי כרייף את כל מסלול ייצור הידוענים הישראלי. בפחות מעשרה ימים היא הספיקה לקבל כתבת דיוקן ב"עובדה", התארחה ב"אולפן שישי" של איילה חסון, הפציעה בתוכנית בוקר בראשון, כיכבה בכל המדורים הפוליטיים ומהדורות החדשות עם התפקדותה לליכוד, הפציעה תמורת תשלום בהשקה מסחרית ובעקבותיה בכל תוכניות הרכילות סטייל גיא פינס, קיבלה דמות ב"ארץ נהדרת", זכתה לכתבות מגזין בעיתונות סוף השבוע וקינחה (לעת עתה) בראיון במשבצת המבוקשת ביותר (רגע לפני "אולפן שישי") אצל אופירה וברקו. רחמיי על פרופ' עדית מטות. שנתיים תמימות היא מתאמצת על המסלול, ורגע לפני שהיא אמורה הייתה לקטוף את הפרס (בדמות השתתפות בריאליטי ריקודים), באה כרייף ועוקפת אותה בקלילות מימין.
אלא שבתוך כל ריבוי המילים הללו שנאמרו על כרייף, נכנס גם הלעג לשגיאות הלשון שמיוחסות לה, ועליו אני מבקש לכתוב. הלעג הזה חצה מגזרים ומגדרים. הנה השופטת בדימוס עושה שימוש מוטעה במכתם ידוע. הנה היא הוגה לא נכון את המילים הגבוהות שהיא מנסה להתקשט בהן.
לפי התנהלותה בעשרת הימים הללו, אני מניח שכרייף שמחה בכל הביקורות הלועגות האלה. הן משאירות אותה טרייה על מדף המבצעים שלנו ומעניקות עוד סיבה לראיין אותה בגוף שלישי, כדי "לענות לכל הצקצקנים, המלעיזים, הטהרנים והמצחקקים" (תשובה שכמובן תינתן מיד אחרי שידור פרסומת הזהב). אבל לי זה מכאיב.
ולא רק לי. כל מי שגדל בנוף חיים כזה שבו לא היו לו מורים חיים לעברית תקינה, מכיר את הלעג המשתק הזה. לא אשכח איך באחד השיעורים שנכחתי בהם בהיחבא כדיקן פקולטה, הקריא אחד הסטודנטים קטע מפסק דין כדי להוכיח את טענתו, והגה את הביטוי " מִינֵּיהּ וּבֵיהּ" כמנאיאה וביאה (בקמצים). המרצה מיהרה לתקן אותו (וזה בסדר), אבל גם הוסיפה ש"איך סטודנט למשפטים לא יודע דבר כזה? בחיי שאני לא מבינה" (וזה היה לא בסדר). אותו סטודנט ישב מקדימה, ולכן לא יכולתי לראות את פניו, אבל אני משוכנע שהן היו חיוורות.
אחרי השיעור הסברתי לאותה מרצה שסביר שמי שלמד את המושג רק מקריאה לא מנוקדת בפסקי דין, יטעה באופן הזה. במקום ללעוג לו, היה עליה להעריך את מאמציו לרכוש משלב לשוני גבוה, בדיוק כפי שהייתה עושה לו היה עולה חדש או סטודנט שהעברית אינה שפת אמו.
אותו דבר אני חש כאן. אמת, גם אני מצפה ממשפטנים, ובמיוחד ממי שהתמנו להיות שופטי ישראל, לדבר לא רק עברית תקינה אלא גם גבוהה. השפה היא אחד מכלי העבודה החשובים ביותר של איש המשפט, למרות מה שכתב בשעתו שייקספיר ("מאז החלו כותבים שטרות וחוזים - המילים הושפל כבודן"), ואין שום סיבה לזלזל בכלליה או לא להתאמץ להשתפר בה. דווקא משום כך אסור ללעוג לזה שמנסה בכל כוחו להשתמש במשלב לשוני גבוה. אפילו אם קוראים לה כרייף, והיא מתחבטת בין "האח הגדול" לחברות בכנסת.
הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים של הקריה האקדמית אונו