סיכונים ברשת / אילוסטרציה: Shutterstock
בדוח שפורסם לאחרונה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי 1 מכל 10 ילדים סובל מבריונות ברשת, ומרבית הנפגעים כלל לא דיווחו למשטרה על הפגיעה.
בשנת 2018 הוקם המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת, קו 105, יוזמה ברוכה של המשרד לביטחון פנים, משרד החינוך, משרד הבריאות, משרד העבודה, משרד הרווחה והשירותים החברתיים, משרד המשפטים, ופרקליטות המדינה, במטרה משותפת למנוע אלימות ופשיעה נגד ילדים ובני נוער ברשת.
למרות יוזמה ברוכה זו, משרד מבקר המדינה חשף ליקויים רבים בכל הנוגע לטיפול בקורבנות עבירה ברשת, החל מהיעדר מדיניות ברורה, וכלה בחוסר מענים ותשתיות חינוכיות אשר משרד החינוך היה אמור לספק עבור היבטים שונים, הכרוכים בהתנהלות מיטבית ברשת.
יש כמובן לברך על הקמת מענה טלפוני 105 ויצירת תשתית לעבודה משותפת בין משרדי ממשלה רלוונטיים. אולם עדיין עולה השאלה לגבי מבקשי השירות, ילדים, נוער, ובני משפחותיהם, אשר פונים לקו במצוקה רבה, לגבי זמינות המענה מרגע הפנייה, זיהוי, איתור הבעיה, והדיווח, ועד למתן מענה טיפולי, כמו גם לגבי איכות הטיפול הניתן.
הילדים כיום חשופים יותר מאי-פעם לסכנות ברשת. מרבית הילדים מצוידים במכשירים סלולריים, וכמעט בכל בית בישראל יש מחשב. רשת האינטרנט מספקת גירויים בלתי פוסקים של משחקים, סרטונים, מידע, ומקלה על התקשרות בין הפרט והאחר, חברים, כיתה, ואפילו הלמידה מרחוק מושתת על אפליקציית זום ממוחשבת. התרבות הפופולרית משפיעה על ילדים ובני נוער להתעסק במספר העוקבים שלהם כמעין משוב ומדד למידת הפופולריות שלהם.
למול כמות חומר הפדופיליה המצוי ברשתות החברתיות, והקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לבייש, להחרים, לאיים, או להרוס תדמית של ילד, ניתן אך לשער שהצורך במענים לפשעים ולנזקי האינטרנט רק יגברו. מצב זה מעלה ביתר שאת את הצורך במענה חינוכי קבוע ותואם גיל לגבי הסכנות התמונות בשימוש באינטרנט, כמו גם יצירת אמנה חברתית בין ילדי כיתה (כבר בגיל הגן), אודות שיח מכבד, שמירה על כבוד האדם, ופיתוח סובלנות לאחר.
המחיר הנפשי שילדים אשר חוו שיימינג, איומים, או בריוניות הוא גבוה ויכול להוביל לבעיות תפקוד קשות כולל פגיעה עצמית, אובדנות, התבודדות, הימנעויות חברתיות כולל מהגעה למסגרת לימודים, התמכרויות, הפרעות אכילה, פיתוח תסמיני בושה, חרדה ודיכאון.
כאשר קיימת כבר בעיית תפקוד או מצוקה רגשית בילד או במתבגר, יש חשיבות מרבית במתן מעניים ישירים ומיידים. כמי שמטפלת עשרות שנים בתחום הטראומה, אני מצרה על העובדה שמרבית הטיפולים הרגשיים למצוקות ילדים ומתבגרים בארץ הם גנריים ולא מבוססים מחקרית. בעוד שבעולם המערבי הולכת ותופסת השיטה של טיפול בחשיפה הדרגתית ממוקדת טראומה, בארץ קיימים מעט מאוד מרכזים אשר נותנים מענה מדויק ויעיל אשר יכול להשיב את המתבגר לתפקודו הקודם ביתר קלות.
לכן יש לקדם ולהכשיר את המטפלים והיועצים במערכות הבריאות והחינוך, בגישות העדכניות בכדי ולהרחיב את ארגז הכילים שלהם ואת יכולתם לתת מענה לציבור הולך וגדל של נזקקים.
הכותבת היא ד"ר לפסיכולוגיה קלינית, מדריכה מוסמכת בטיפול זוגי ומשפחתי ומנהלת המרכז לטיפול בנזקי טראומה נפשיתבבית החולים רמב"ם