פיטורים המוניים בדואר ישראל / צילום: איל יצהר
בדואר ישראל מתמודדים עם דרישת תשלום שמטרידה את הדירקטוריון ומשרדי הממשלה. לגלובס נודע כי צ’יינה פוסט, חברת הדואר הסינית, דורשת להשיב לה כ-40 מיליון שקל בגין מקדמות ששילמה ולא תאמו את היקפי הסחר בשל הקורונה.
הממשלה מתנערת
השבוע התקיימה ישיבת דירקטוריון שבאה בעקבות הדרישה להנהלה להציג תוכנית חירום מיידית, בין היתר בעקבות דאגת החברה מדרישת הסינים. תוכנית ההבראה הרחבה תגובש רק בהמשך, לאחר שיושגו הבנות עם העובדים. ההערכה היא שבתוכנית יאלצו לעזוב את החברה לפחות 1,000 עובדים והמדינה תידרש לממן חלק ניכר מהסכום.
המהלך המעניין שזוכה לתמיכה ברורה של משרד האוצר הוא צמצום הנהלת החברה וירידה ל-8 חברי הנהלה לעומת 14 חברים כיום.
נקודה נוספת שהוחלט עליה בישיבה היא צמצום במבני החברה - משני בניינים לאחד. תוכנית החירום צפויה להשיג חיסכון מיידי של עשרות מיליוני שקלים והיא לא כרוכה בפתיחת ההסכם מול ועד העובדים, היות שאלו שיעזבו הם בעיקר עובדים שהועסקו במיקור חוץ.
הלחץ והבהילות לפתור את בעיות דואר ישראל כאן ועכשיו קשורים בקשר ישיר לחשש של המדינה מקריסתה, כפי שכבר פורסם בהרחבה בחודשים האחרונים. הדבר המטריד בכל האירוע הזה הוא ההתנפלות של משרדי הממשלה על הנהלת דואר ישראל וסימונה כאחראית לכך, תוך שהם משאירים את עצמם מחוץ למסגרת הכישלון.
אי אפשר לפטור את ההנהלה מהמצב החמור אך דואר ישראל מאז ומעולם הייתה החצר האחורית של משרד התקשורת והאוצר. לשם שפכו את כל המינויים הפוליטיים - הפוליטיקאים דאגו לג’ובים והשרים העלימו עין. הנהלות החברה לאורך השנים התעלמו או מחו בסתר על המצב אבל אם יש גורם אחד מרכזי שאליו צריך לבוא בטענות זה הבעלים של החברה - מדינת ישראל.
ניסיונות ההפרטה של דואר ישראל החלו בעשור הקודם ועברו כמה גלגולים. הניסיון הרלוונטי האחרון היה בהחלטת הממשלה להפריט 20% ממניות החברה למשקיע פרטי ולאחר מכן למכור עוד 20% מהמניות בהנפקה לציבור. לפני מספר חודשים הוחלט לשנות מתווה ולהנפיק 40% ולאחר מכן למכור 60% למשקיע פרטי. נשאלת השאלה האם בשעת משבר כה חמור לא היה נכון להשלים את המתווה המקורי שכבר עמד לצאת לדרך.
החלפות בשיא המשבר
דני גולדשטיין, מנכ"ל דואר ישראל ב-7 השנים האחרונות, שילם בשבוע שעבר את מחיר הכישלון של המדינה ועזב את תפקידו. גולדשטיין הוא האיש הטוב בסיפור אך גם לו יש אחריות למצב החברה - אי אפשר להתעלם מהפסדים של 180 מיליון שקל ולזרוק את האחריות רק על הממשלה.
גולדשטיין צודק בטענות שלו שהרגולציה הרגה את החברה. זו רעה חולה שהדואר היא חברה ממשלתית שביד אחת היא בעלים וביד השניה היא רגולטור. הממשלה מודעת להפסדי החברה בגלל מחוייבותה לשירות אוניברסלי ובגלל אי יכולתה להוריד מחירים כמונופול.
הטיפול בסוגיות הללו מתבצע בימים אלו דרך תיקון חוק הדואר, אבל הוא כנראה מגיע טיפה מאוחר. גולדשטיין רצה להשלים את תהליך ההפרטה אבל המצב החמור של החברה הביא להחלטה של שני הצדדים לסיים את תפקידו מוקדם יותר מהצפוי.
המנכ"ל היוצא טעה כשלא פרש כבר ביום הראשון שנכנס יו"ר דירקטוריון חדש. העובדה שעבד בצורה טובה עם היו"ר הקודם חזי צאיג, כנראה גרמה לו לחשוב שיוכל לעבוד כך גם עם היו"ר החדש מישאל וקנין. האחרון הגיע כזרוע הביצוע של המדינה בניסיון אחרון לשקם את החברה לפני קריסה ובמצב כזה הכתובת הייתה על הקיר מיד עם היכנסו לתפקיד.
השאלה האם נכון להחליף מנכ"ל בשיא המשבר ודקה לפני ההפרטה, ככל הנראה תישאר פתוחה. עם זאת, ליו"ר החדש יש הרבה מאוד ניסיון בעסקים מתוקף תפקידיו השונים ועסקיו הפרטיים, גם אם לא ניהל חברות גדולות.
לוקנין יש גם יתרון גדול בגיבוי המלא שהוא מקבל מהמדינה לעשות מהלכים דרסטיים ולהוציא את דואר ישראל מהמשבר. ההיכרות שלו את מסדרונות השלטון ואת עבודת הרגולציה, תעזור לו מאוד.