צילום: רפי קוץ
אחרי תקופה קצרה בלבד של מה שהיה ניתן להגדיר כיציבות יחסית, המערכת הפוליטית שוב טולטלה השבוע. פרישתה של יו"ר הקואליציה, עידית סילמן, מותירה את ממשלת ה-61 שהקימו נפתלי בנט ויאיר לפיד ללא רוב בכנסת, וככל הנראה מקרבת מאוד את סופה. כמה זמן יכולה הממשלה הזו להמשיך לכהן בהנחה שהתיקו נשמר והכנסת נכנסת לעידן שבו היא מורכבת מקואליציה ואופוזיציה זהות בגודלן שאינן יכולות להכריע זו את זו? האם יש למצב כזה תקדימים מהעבר? ואיך תיראה הממשלה הזאת בהשוואה היסטורית אם יתברר שהצעד של סילמן אכן הביא לכך שהיא תסיים את ימיה תוך פחות משנה? ניסינו לעשות סדר בכאוס.
נופלות לאט: לאבד את הרוב ולהישאר בשלטון
נתחיל בתרחיש האופטימי מבחינת הממשלה, שבו היא מצליחה לשמור על בסיס של 60 תומכים. זה התרחיש שעליו בונה למשל סגן שרת הכלכלה יאיר גולן ממרצ. הוא הזכיר השבוע במהלך ראיון בכאן ב’ כי לממשלת רבין השנייה "הייתה תקופה די ארוכה עם 56 חברי כנסת, ובהחלטות רבות בעצם נעזרה בגורמים מתוך האופוזיציה".
גולן כמובן צודק. למרות שמשלב די מוקדם בחייה הפכה ממשלתו של יצחק רבין לממשלת מיעוט היא העבירה בכנסת מהלכים דרמטיים כמו החתימה על הסכמי אוסלו ב’ והסכם השלום עם ירדן. הקואליציה ההיא איבדה את הרוב שלה בכנסת כשנה לאחר הקמתה, כשש"ס פרשה ממנה בספטמבר 1993, ולמרות זאת המשיכה למשול עוד שנתיים שלמות, כשרק הרצח של רבין, בנובמבר 95’, הביא לסיום דרכה.
מה אפשר ללמוד מהדוגמה הזו לגבי המצב הנוכחי? לא הרבה כמובן. לרבין היה בסיס איתן יחסית שהורכב משתי מפלגות בלבד, העבודה ומרצ, שמנו 56 חברי כנסת. בתקופה מסוימת, לאחר ששניים מחברי הכנסת של העבודה הפסיקו לתמוך בממשלה, נעזרה קואליציית המיעוט בשני הפורשים מצומת, גונן שגב ואלכס גולדפרב, אבל את רשת הביטחון שלה היא קיבלה משתי המפלגות הערביות, חד"ש ומד"ע, שהעניקו לה תמיכה מבחוץ. אלה המפלגות שעליהן דיבר גולן כשהזכיר תמיכה של "גורמים בתוך האופוזיציה". גם הממשלה הבאה שהקים שמעון פרס, המשיכה להישען על אותו בסיס תמיכה מצומצם, וכיהנה שבעה חודשים נוספים, עד לבחירות 1996.
הממשלה הנוכחית, שמורכבת משמונה מפלגות קטנות ובינוניות, כבר עשתה צעד נועז מבחינתה כשהחליטה לבסס את הקואליציה על רע"ם, וספק אם יש היתכנות פוליטית להישענות שלה גם על הרשימה המשותפת.
מי שהחזיק הרבה פחות זמן עם קואליציה רעועה היה ראש הממשלה הבא מטעם העבודה (אם שמים בצד את תקופת הכהונה הקצרה של פרס), אהוד ברק. ברק יצא לדרך ביולי 1999 עם קואליציה רחבה בהרבה מזו של רבין אך תוך כשנה, לאחר פרישתה המהירה של יהדות התורה, ובהמשך פרישתה של מרצ, הוא נותר עם 60 ח"כים בלבד (מרצ המשיכה לתמוך בממשלה מבחוץ).
למעשה, זמן קצר לאחר מכן כבר כללה הקואליציה רק 32 אצבעות, והובכה בהצבעות רבות בכנסת, אך היא בכל זאת שרדה עד הבחירות המיוחדות שנערכו בראשית 2001 - הפעם היחידה שהתקיימו בישראל בחירות רק לראשות הממשלה - וסיימה רשמית את כהונתה רק במרץ 2001, לאחר ששרון הקים את ממשלתו.
גם ממשלת שרון השנייה, שהוקמה ב-2003, כיהנה לתקופות מסוימות ללא רוב קואליציוני, בעיקר על רקע המשברים סביב תוכנית ההתנתקות ופיצול הליכוד. והיו גם ממשלות נוספות שתפקדו לזמנים קצרים עם 60 אצבעות או פחות, אך זה קרה לרוב בחודשים שלפני הבחירות או לקראת הקמת ממשלה חדשה.
בין ברק לבנט: השיא השלילי עומד להישבר?
ואם כבר הזכרנו את ברק, ייתכן שהאירועים האחרונים יספקו לו דווקא קצת נחת. נפילת ממשלת בנט תביא לכך שברק לא יחזיק עוד בשיא השלילי של ראש הממשלה בעל הכהונה הקצרה בהיסטוריה הישראלית (אם לא כוללים את יגאל אלון שהחליף את לוי אשכול למשך 19 יום לאחר פטירתו, עד להקמת ממשלה חדשה בראשות גולדה מאיר).
ברק, כזכור, החזיק בתפקיד רק שנה ושמונה חודשים. בנט עדיין לא סגר עשרה חודשים בתפקיד, ולפי חוק ממשלת החילופים, בתרחישים הסבירים יותר שעשויים להביא לחקיקת חוק לפיזור הכנסת, הוא גם לא יוכל להמשיך לצבור ותק בתקופת ממשלת המעבר, מכיוון שבראשה יעמוד לפיד.
אגב, בניגוד למקובל לחשוב, ממשלת ברק דווקא לא הייתה בעלת הכהונה הקצרה ביותר בתולדות ישראל. ממשלות רבות בשנותיה הראשונות של המדינה החזיקו מעמד זמן קצר יותר, אלא שאז חילופי ממשלות לא בהכרח הביאו גם לחילופי ראש ממשלה. הדברים אמורים בעיקר בדוד בן גוריון, שעמד בראש שמונה ממשלות שונות.
הממשלה הקצרה ביותר בתולדות המדינה הייתה זאת שהרכיבה גולדה מאיר לאחר בחירות 1973 שהתקיימו זמן קצר בלבד מסיום מלחמת יום כיפור. זו התפרקה לאחר כ-12 שבועות בלבד בעקבות המחאה על אופן ניהול המלחמה, אך מאיר השלימה קודם לכן כהונה מלאה בת יותר מארבע שנים בממשלה הקודמת שהרכיבה. למעשה, עד לממשלה ה-34, שבראשה עמד נתניהו, החזיקה מאיר בשני השיאים: מי שהממשלה שבראשה עמדה כיהנה למשך התקופה הקצרה ביותר והארוכה ביותר.
השבת לא שמרה: הצרה שרודפת את הממשלות
למה נופלות ממשלות בישראל? במכתב הפרישה ששיגרה סילמן לבנט היא לא ציינה במפורש מה הביא אותה לעזוב, אך המהלך הגיע ימים ספורים לאחר שפתחה חזית מול יו"ר מרצ, ניצן הורוביץ, על רקע הכנסת חמץ לבתי החולים במהלך הפסח. ההיתלות של סילמן באירוע הזה כעילה לפרישה נראית מעט תמוהה לאור העובדה שהורוביץ לא שינה באופן אקטיבי דבר בסוגיה, אך אם נתייחס לסיבה הזאת כקש הסופי ששבר את גב הקואליציה, זו לא תהיה הפעם הראשונה שמחלוקות בנושאי דת ומדינה מביאות לבחירות חדשות. הנה כמה דוגמאות.
הממשלה השנייה בישראל, שבראשה עמד בן גוריון, פורקה על ידו סביב המשבר עם החרדים על זרמי החינוך בישראל. והטלת חובת הגיוס על נשים הובילה לפרישת המפלגות החרדיות מהממשלה השלישית של בן גוריון, ולבסוף לפירוקה.
חלפו שני עשורים ובדצמבר 1976 נמנעו חלק משרי המפד"ל, שהיו שותפים בממשלת רבין הראשונה, בהצבעת אי אמון נגד הממשלה, על רקע העובדה שטקס קבלת מטוסי F-15 מארה"ב התארך מעבר לכניסת השבת. בתגובה החליט רבין לפרק את ממשלתו ולצאת לבחירות (בהמשך, בעקבות פרשת "חשבון הדולרים", הוא פרש גם מראשות מפלגת העבודה, ומחליפו פרס היה זה שהפסיד למנחם בגין במהפך 1977).
השבת הייתה גם הסנונית הראשונה שבישרה על התפרקות ממשלת ברק. "פרשת המשחן" - העברת טורבינה של חברת החשמל בכבישי ישראל ביום שבת, במטרה למנוע סגירת כבישים ביום עבודה - הייתה העילה לפרישתה המהירה של יהדות התורה מהממשלה. ובהמשך גם מרצ פרשה על רקע נושא דת ומדינה: סירובו של שר החינוך, יוסי שריד, להעניק סמכויות לסגנו מש"ס, משולם נהרי, ולאשר תקציבים נוספים לחינוך החרדי. בסופו של דבר, הגורם המרכזי לנפילת הממשלה היה עניין מדיני: הליכתו של ברק לקמפ דיוויד.
אפילו כמה ממשלותיו של בנימין נתניהו, שהקפיד תמיד לשמור על קשר טוב עם המפלגות החרדיות, חוו זעזועים על רקע יחסי דת ומדינה. ממשלתו השנייה, שהושבעה ב-2009, דווקא כיהנה לא מעט זמן, אך כשבג"ץ פסל את חוק טל - שבמשך עשור הכשיר אי גיוס בחורי ישיבה לצה"ל - זה היה בין הגורמים שכמעט הביאו לנפילת הממשלה במאי 2012. רק דקות ספורות לפני אישור החוק לפיזור הכנסת בקריאה שנייה ושלישית, הסכים שאול מופז לצרף את קדימה לממשלה, מה שבסופו של דבר האריך את כהונתה בכמה חודשים נוספים בלבד.
למעשה, הניסיון לחוקק חוק במקום חוק טל היה במידה רבה מה שהביא לסאגה הפוליטית הנוכחית, שהחלה ב-2019 וכרגע נראה שטרם הסתיימה. הבחירות לכנסת ה-21 הוקדמו על רקע חוסר היכולת לחוקק חוק גיוס חדש, ולאחריהן הפתיע אביגדור ליברמן את נתניהו, וסירב להצטרף לממשלתו, כשהנימוק הרשמי שלו היה אי הסכמה עם החרדים לגבי חוק הגיוס.
פיזור הכנסת לא מחייב שלפיד יהפוך לרה"מ
ההודעה של סילמן שלחה את כולנו לספר החוקים ולמחשבון הפוליטי, כשהפעם החישובים הפכו למורכבים במיוחד על רקע התיקונים לחוק יסוד: הממשלה שביצעו הממשלה הקודמת והממשלה הנוכחית. התרחיש שעל פי הדיווחים בתקשורת ייתכן שהוא הסביר ביותר, כולל העברת חוק לפיזור הכנסת. בהנחה שגם הרשימה המשותפת תתמוך במהלך, לגוש נתניהו דרושה עוד אצבע אחת מלבד סילמן כדי לאשר אותו. אם האצבע הזאת תגיע מאחד מחברי ימינה או תקווה חדשה, הרי שעל פי החוק לפיד יהפוך לראש ממשלת המעבר, והוא יכהן בתפקיד לפחות עד להשבעת ממשלה חדשה. אבל אם הכנסת תפוזר באמצעות קולות של חברי קואליציה ממפלגות אחרות, למשל כחול לבן או רע"ם, בנט יישאר ראש ממשלת המעבר. אגב, עמיחי שיקלי לא יספר לרעת בנט במקרה של הצבעה על פיזור הכנסת מכיוון שלא תמך בממשלה בעת השבעתה.
אפשרות נוספת שהסבירות שלה נראית כרגע נמוכה יותר היא הקמה של ממשלה אחרת בכנסת הנוכחית. אם זה יקרה, לא בנט ולא לפיד יוכלו לעמוד בראשה, גם כאן בגלל הוראות חוק יסוד: הממשלה. הכנסת יכולה גם להתפזר מיוזמתו של בנט, על ידי פרסום צו בהסכמת הנשיא. זה יצור סיטואציה שבה כהותנו של בנט תוארך עד לאחר הבחירות והקמת ממשלה חדשה, ולפיד לא ייכנס לנעליו. במקרה כזה, יכול כל ח"כ לנסות להציג ממשלה חדשה בתוך חודש וחצי ולמנוע בחירות. במילים אחרות, מדובר במעין ציר עוקף עבור בנט שלא זכה להתייחסות בחקיקה. הסבירות למימושו נראית כרגע נמוכה.
ומה האופציות של סילמן ושיקלי? הם נמצאים כעת בסכנה שסיעת ימינה תכריז עליהם כפורשים, מה שימנע מהם לרוץ בבחירות הבאות יחד עם מפלגה קיימת (סילמן, לפי הפרסומים, כבר קיבלה הבטחה לשריון בליכוד). האופציה המועדפת מבחינתם היא להתפלג מסיעתם, אך חוק הכנסת קובע כי לשם כך הם זקוקים לפחות לשליש סיעה. סיעת ימינה מונה שבעה ח"כים, כך שהשניים זקוקים לח"כ אחד נוסף שיצטרף אליהם.
לקריאה נוספת:
- דיווח בעיתון "שערים" על פירוק הממשלה השלישית
- דיון בכנסת על העברת המשחן בתקופת ממשלתו של אהוד ברק
- ממשלות ישראל באתר הכנסת
- חוק יסוד: הממשלה
- חוק יסוד: הכנסת
- חוק הכנסת